ויוסף אברהם נ

דאם האלמנה יושבת בקרב ביתה והיורשים מוליכים אצלה מזונותיה והיא צמצמה מהם להראות את עצמה שהיא איסטניסית ואינה רעבתנית והיא מודה שהותירה ממזונותיה אז ודאי כ"ע מודים שהמותר ליורשים דאמדינן דעתה לפי שהם טורחים ונותנים לפניה דעתה להקנות להם המותר אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיא מרווחת בממון בעלה כדי לאכול ולהתפרנס ממנו ולא יכלה הקרן שהניח בעלה אז אמדינן דעתה דכל מה שצמצמה והותירה הוא לעצמה דלמה נאמר שכוונתה לתת המותר ליורשים הרי אין היורשים טורחים ונותנים לפניה אלא היא טורחת לעצמה ובכגון דא אמרינן לא שבקה דידה ועבדא לאחריני ומשו"ה כתב הרמב"ם בפשיטות דאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אם היא חלוקה בעיסתה אמרינן מעיסתה קמצה ועל היתומים להביא ראיה ובזה עלו דברי רבינו שפיר דהא דכתב דהמותר ליורשים היינו דוקא כגון שהיורשים מרויחים ונותנים לפניה ואז אמרינן אם הותירה כוונתה לתת אותם ליורשים אלא שעדין יש לנו לברר דלמה גבי אלמנה אם השביחה הקרקע אמרינן דהכל שלה ואילו גבי אשה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית דוקא אם חלוקה בעיסתה אמרינן דעליהם להביא ראיה ואם נאמר שדוקא אם ירדה לקרקע והשביחתו אז בכ"הג אמרינן דהכל שלה לפי שאינה מחוייבת לעבוד עבודה כזו שאין דרכה בכך ומשו"ה אמרינן דהשבח שלה אבל אם נושאת ונותנת בתוך הבית אה"נ שהוא של יתומים זה אינו דהא כתב הראב"ד דבריו בסתם שלא אמרו מעשה ידיה שלהם אלא כגון טווה או אורגת אבל מלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא לפי שאין יכולין לשנותה למלאכה אחרת משמע דכל מלאכה שאין דרכה בכך הויא שלה וכבר כתבתי למעלה מזה

ועפ"י האמור בין תבין למ"ש הרדב"ז ח"א סי' פ"ח על אלמנת ראובן שלא השביעוה ומתה והיורשים טוענין שאין אדם מוריש ממון שחייב עליו שבועה ויורשיה אומרים נכסים נפלו לה מבית אבי אמה או מציאה מצאה והשיב ז"ל ומעתה בנ"ד כיון שאשה זו חלוקה בעיסתה שהרי לא היתה אוכלת עם יורשי הבעל שהרי יורשי הבעל במזרח והיא היתה במערב אימור מעיסתה קמצה מאותו שיעור שהיה ראוי ליתן לה למזונותיה צמצמה עצמה והותירה ועל יורשי הבעל להביא ראיה ומגו דיכולה לומר מעיסתי