ויוסף אברהם מו

נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה. ואמרה שלי הם שנפלו לי בירושה מבית אבי עליה להביא ראיה ואם איתא דכל ששינה אותה למלאכה אחרת שלא חייבו אותה חכמים יכולה לטעון שהשבח שלה א"כ הו"ל לטעון שהם שלה מצד שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית ושינה אותה למלאכה שאין חייבת בה שכל השבח שלה ועל היורשים להביא ראיה אלא ודאי מזה נראה דאפילו ששינה אותה למלאכה אחרת שאין דרכה בכך אפ"ה כל השבח שלו ואה"נ שיכולה לטעון שאין רצוני להתעסק במלאכה זו שלא חייבוני חכמים אכן עכ"פ השתא מיהא שנתעסקה במלאכה זו אין השבח שלה אלא של בעל אלא שאם באנו לדייק מזה יקשה גם על הראב"ד שהרי סיים שם הרמב"ם וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאים על שמה ואמרה בירושה נפלו לי או מציאה מצאתי או מתנה נתנו לי עליה להביא ראיה ואם איתא לדעת הראב"ד דכל ששינה אותה למלאכה אחרת שאין דרכה בכך שהיא שלה א"כ הו"ל לטעון שהשטרות שלה משבח שהשביחו הנכסים במלאכה שאין דרכה בכך ואין לומר דהראב"ד פליג על זה דהא ברייתא היא בפ' ח"ה או דהוה לן להאמינה במיגו דאי בעיא ץ הוה אמרה אלו הנכסים השבחתי אותם

ואפשר לתרץ דלא כתב הראב"ד שאם השביחה קרקע שהיא שלה אלא דוקא אם אנו יודעים בבירור שהיא השביחה הקרקע ואם לא היתה היא עוסקת בה לא היתה משבחת אבל אם היתה נושאת ונותנת בתוך הבית ואין אנו יודעים אם השביחו הנכסים אם לאו אלא מפיה אנו חיין שאומרת שהשביחה אותם אז ודאי אין אנו מאמינים אותה במה שאומרת וא"כ ליכא מיגו וכ"ת דעכ"פ היה לה לטעון שאני יש לי ממון ממה שהשבחתי זה אינה טענה דעכ"פ טוענת שבירושה נפלו לי שהיא טענה חזקה אליבא דכ"ע ואין ספק בזה. ומה שסיים הרב התנא שם וז"ל וא"ת דגבי אשה עם בעלה לא נפקא לן מידי דכשתמצא לומר דאין זה בכלל מעשה ידיה דין מציאה יש לו לשבח זה ומציאת האשה לבעלה. הא. ליתא דגבי מציאת האשה עצמה פליגי רבוותא דאם אינה ניזונת כתב הרמ"ה דמציאתה לעצמה והרא"ש חלק עליו וכמ"ש הטור סי' פ"ד א"כ למאן דס"ל דאין זה בכלל מעשה ידיה כיון דאין הבעל זנה ממילא מציאתה לעצמה לדעת הרמ"ה ומהתימה ממהרימ"ט