ויוסף אברהם תנו

ואיהו דאפסיד אנפשיה במה שהלוה לאחרים וכל שתחילתו בפשיעה אפילו דסופו באונס חייב בתשלומין

אכן נראה דבנ"ד אין זה פושע דהא כ"ע ידעי וגם ראובן עצמו יודע דאי אפשר לומר ונקה שלא להלוות דאילו לא הלוה שמעון סחורותיו לא היה מרויח אפילו חצי שיעור ועיקר כוונת ראובן במה שהתנה עליו שלא להלוות מכמה טעמי חדא כי בעת אשר יפרידו השותפות יאמר שמעון לראובן המתן לי עד שאגבה חובות שיש לנו אצל בני אדם משא"כ עכשיו שחייב לשלם לו מכיסו במשך ששים יום על הרוב ועוד טעם אחר שמחייבו באחריות לפי שחושש ראובן אם יהיה האחריות בין שניהם אז ירבה יותר בהלואות ואפשר שירבה בהלואה לבני אדם שאינם אמודין אבל עכשיו שהוא חייב בהם מדקדק שאינו מרבה בהלואות ואינו נותן לבני אדם שאין אמודים ובפרט שהוא יודע שבמשך ששים יום צריך לשלם לו מכיסו ולכן ראובן דקדק עליו וחייבו בכל הלואות כדי שלא ילוה כי אם לאנשים אמודים אבל הא ודאי לא עלתה על דעתו של ראובן ששמעון לא ילוה כלל ולכן המדקדקים אינם כותבין בשטר שהתנה עמו שלא ילוה כלל ואם עבר והלוה יתחייב באחריותו דמזה משמע שאין רצון ראובן שילוה כלל אלא ימכור כל דבר במעות בעין אלא כותבין ותנאי היה ביניהם שאם ילוה לאחרים יתחייב באחריותו או כותבין ותנאי היה ביניהם שכל אחריות החובות הם על שמעון וא"כ אם יכתוב בשטר כנז' אין שמעון נקרא פושע במה שהלוה אלא יורד ברשות הוא אלא שהוא חייב באחריותו וא"כ שמעון זה אפילו שנתחייב באחריות החובות אבל אונס כזה לא עלה על דעתו כי באמת הוא חייב עצמו בכל אחריות החובות אכן אומר בדעתו כי אני איני מלוה אלא לאנשים אמודים שאין פחד עליהם אבל לא עלה בדעתו שאפי' אנשים אמודים יבוא שרפה בעיר וישארו אנשים אביונים ואונס דלא שכיח הוא וכל אונס דלא שכיח אין חייב בו וכמו שמצינו למרן ז"ל בסי' רכ"ה גבי מוכר קרקע וז"ל אבל אם נפסק הנהר שהיה משקה אותה או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה או שבא זועה והשחיתה הרי זה פטור שאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה מעשה באחד ששכר מלחים להביא לו שומשמין למקום פ' והתנה עמהם שהם חייבים בכל אונס שיארע להם עד שיגיעו השומשמין למקום פ' ונפסק