ויוסף אברהם תלד

לעיל דבמקום שאנו חוששין דשמא אחר שנכוף אותו לגרש ויתרצה לגרש אם אמרנו שעכ"ז צריך לעשות התרה שמא אחר שיעשה התרה יתחרט ולא יתן גט כי אז הוא נמלט מהשבועה ואז אנו אומרים שבאופן זה מיקרי בדיעבד בזה א"ש דברי מרן שכתב על דברי הריטב"א וכ"כ ר"י ן' הרא"ש. וכוונתו דאחר דהביא דברי הריטב"א שכתב דבדיעבד אם לא עשה התרה הוי גט על זה כתב וכ"כ ר"י בן הרא"ש שרצונו לומר שאחר שראינו להר"י בן הרא"ש שכתב דאם נשבע חייב לקיים שבועתו ולא כתב שצריך לעשות התרה משמע מזה דכיון דלא אפשר לעשות התרה דחיישינן דשוב לא יגרש א"כ מיקרי בדיעבד וזה ממש כדעת הרי"טבא ולא אמרו חז"ל דצריך לעשות התרה אלא במקום שנשבע והוא מוכן ומזומן לגרש אפי' בלתי שבועה

ועמ"ש שת"כ אינה כשבועה אלא להחמיר וכו' הנה הרב עדות ביעקב ס"סי ל' העיד על מנהג שאלוניקי וז"ל ומנהג פשוט שאין הנשבע נותן ת"כ לכלה בעצמה אלא חזן הכנסת הוא המשביע לו לחתן בעד ובשם הכלה וקודם לזה כתב דבשבועה דאוריית' יש להחמיר בספיקא אכן שבועת ת"כ לכ"ע הויא מידי דהוה שבועה דרבנן וחזר הדין למיזל בספיקו לקולא עי"ש. מדבריו אלה נראה שהעיד על מנהג שאלוניקי שלא היו נוהגין להשביע שבועת התורה ובביטוי שפתים אלא בת"כ לבד כמו שאנו נוהגין פה אר"ץ שחזן הכנסת משביע לחתן בת"כ בעד הכלה ולכן עלה בדעתו להקל בנדונו שהוא בת"כ שכך הוא המנהג ולבסוף לא מלאו לבו לחלוק. ואנן בדידן למדנו מתוך דבריו לנ"ד שמנהג פשוט שאין החתן מוציא מפיו ומבטא בשפתיו שום שבועה אלא שבועה בת"כ ועכ"ז כתבו הפוסקים שזכרנו לעיל שרובם רבני שאלוניקי שאפילו בשבועה זו שהיא ת"כ עושים לו הרחקה דר"ת. ועוד דכבר כתבנו לעיל משם מהרי"קו כי הרחקה דר"ת אין זו כפייה ומעתה לפי כל האמור אין מקום לספיקא דמר. ועוד דכבר כתבתי במקום אחר על רזא דנא דבנ"ד שאני שהוא פושט ידו לקבל שבועה והבאתי סמוכות לזה מדברי הרב מחנה אפרים בליקוטיו דף ט"ל ע"א שהביא דברי הירו' והביאם מרן בה' גטין ואמרו שם גבי גט עד שישמע קולו וא"ר מונא היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש וכתב הרב מח"א שם דה"ה אם השביעו חבירו ופשט ידו ונשבע עי"ש. הרי נראה להדיא דבנ"ד לאו משום דתקע כפו לחבירו נגעו בה אלא משום שעושה