ויוסף אברהם תלב

תחת ידו ורשותו וה"נ בנ"ד כתב לה שאם לא תזכה לבנים ממנו שחייב עצמו להחזיר לה נכסיה ובודאי שהדבר ידוע ומפורסם שכוונת הבעל שלא יירש אותה וגם עכשיו אם תשאלהו לבעל למה כתבת חיוב זה בכתובה הבעל יעננו ומודה בפה מלא ולא יכחיש שהיתה הכוונה שירשו אותה קרוביה ולא בעלה. עוד מצאתי להרד"ך בית יו"ד שכתב ואם הוא רוצה להחזיר לה או ליורשיה מה שהכניסה לו צריך לתתו להם בלשון טוב של זכות ולשון ישיב ויחזיר אינו לשון טוב שאין כאן לשון מתנה אלא כמספר דברים בעלמא עי"ש. והנה דבריו אף שהם היפך דברי מרן שכתב שאם מתה בלא בנים יחזרו הנכסים לבית אביה וזה לפי דברי מהרד"ך אינו לשון מתנה מ"מ בנ"ד שכתוב שחייב לתת לה מה שהכניסה לו שכתוב לשון חיוב וגם לתת שהוא מתנה ודאי שהוא עדיף מלשון שאינו יורשה שאינו לשון מתנה

גם למה שרציתי לחלק בין חולי ארוך וכו' וכתב רו"ם דאדרבא וכו' כוונתי פשוטה דהנה אם אשה זו חלתה חולי ארוך עד שנלאו הרופאים לרפאותה ולא יכולו עד שאינה ראויה לא לת"ה ולא לתשמיש הבית ועינינו הרואות לכמה נשים שיקרה להם דבר זה מחבלי הלידה ואשה זו בראותה שגדל כאבה ואינה ראויה עוד לשום דבר לכן בקשה מבעלה שיגרשנה והיה עולה על הדעת דזה דומה למ"ש הרב החבי"ב כסי' ע"ז הג"הט אות יו"ד משם מהר"ם אלשיך דכל שבאה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש טענה מעולה היא ואין לה דין מורדת והיה עולה על הדעת כיון שאינה ראויה לשום דבר אפילו החולקים על הרמב"ם במה שסבר דבמורדת כופין אותו והפוסקים סברו דאין כופין אותו והיה מקום לומר דבכגון זה אפילו שאר הפוסקים יודו בזה דכופין אותו לכן באו הגאונים וחדשו דאעפ"כ אין כופין אותו לגרש אע"פי שאמרה מאסתיהו לפי. דכיון דאמרה מאסתיהו נראה שיכולה להזקק לו ע"י הדחק ומשו"ה אין כופין אותו

עוד מה שרציתי לתרץ דברי הרמב"ם אהדדי דיש חילוק בין בעינא ליה ומצערנא ליה וכו' וכתב רו"ם דלא ידעת כוונת החילוק לעד"ן דהמדקדק בדברי הרמב"ם יראה דרין זה דאפי' היא חולה נקראת מורדת לא כתבו אלא אחר שכתב דין בעינא ליה ומצערנא ליה דכיון שהיא אומרת בעינא ליה ואיני מואסת בו אלא