ויוסף אברהם מג

פליגי היכא שנודע שמת אביה אלא שלא ידענו אם הניח ממון אם לאו ואז אמרינן על האחים להביא ראיה וא"כ אפשר דבכ"הג אמרינן דהמותר הוא שלה לפי שיש כאן כמה ספיקות אחד שאביה מת ומסתמא הניח ממון. שנית שידים מוכיחות שהשטרות נכתבו על שמה ועוד שהיא טוענת שנפלה לה מבית אמה ואם הם חלוקין בעיסתן דיש לומר שמא מעיסתה קמצה א"כ בכל הני ספיקי יש לומר דשמא הלכתא כהירוש' שהביא הראב"ד דאם קמצה מעיסתה הקימוץ שלה ואין לנו כח להוציא מידה נגד כל הני ספיקות ובפרט שהירושלמי סבר דמותר מזונות האלמנה לעצמה ובזה נתיישב שפיר מה שהקשינו על רבינו לעיל דאמאי לא כתב דין זה דחלוקין בעיסתן גם גבי אשה שהיא תחת בעלה לפי שדוקא גבי אלמנה דיש מי שסבר דמותר מזונותיה לעצמה בכה"ג אזיל ומודה רבינו אבל גבי אשה שהיא תחת בעלה אפילו אם קמצה מעיסתה הם לבעל ודוחק הוא לאוקומי כגון שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך

ויש להביא סמך לזה ממה שכתב המבי"ט ח"א סי' שי"ב ונדון דידיה היה שהאלמנה האכילה מותר מזונותיה לבניה וכתב דאפשר דהרמב"ם יודה בזה להראב"ד ואף שיש ספק בזה אם יודה מ"מ כדאי הוא הראב"ד לסמוך עליו בזה שפסק כהירוש' עי"ש. ואף אנו נאמר דבכגון זה אף הרמב"ם אזיל ומודה לדברי הראב"ד דהמותר שלה בהצטרף עמה טעם אחר לפי שבכאן היא מכחשת ואומרת שהם שלה שנפלו לה מבית אמה

עוד יש להביא סמך לזה ממה שכתב הרמב"ם בפכ"ב מהלכות אישות הרי שנמצאו מעות או מטלטלים ביד האשה היא אומרת במתנה ניתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך שהם שלי הרי זו נאמנת והקשה מהרלב"ח סי' נ"ח על זה ממ"ש בפ"ט מה' נחלות ותירץ דבה' אישות מיירי באינה נושאת ונותנת בתוך הבית ע"כ הרי מצינו גבי אשה כל שטוענת שהם שלה אנו מאמינים אותה אלא שאם נושאת ונותנת בתוך הבית הורע כחה ועליה להביא ראיה א"כ כשחלוקין בעיסתן דיש מקום לומר מעיסתה קמצה וגם שאר ספיקות הדרינן לכללין דכל שטוענת שהם שלה אנו מאמינים אותה כיון דיש מי שסבר דמותר מזונות האלמנה לעצמה בזה האופן יש לסמוך עליו דהיאך נוציא מידה כנגד כמה ספיקות דאפשר דבאמת הם שלה שנפלו לה מבית אביה מאחר שאנו רואים שאביה מת אלא שלא