ויוסף אברהם תכג

לפסול את הגט מפני כך והשיב שזו אינה טענה לפסול את הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון נפשו חייב עצמו לגרש לפי שגמר בדעתו לגרש עכ"פ וכו'. ומ"ש הר"ף שצריך שיתירו לו לפי דעתי לא כתב כן אלא שצריך לכתחילה לעשות גירושין ברורים גמורים לא שיהא פוסל את הגט בדיעבד אלא לחומרא בעלמא וכו' עי"ש. וזה סותר למ"ש למעלה משם ר"י בן הרא"ש שלא הצריך כלל לעשות התרה ואם נאמר דגם שם צריך לעשות התרה בעת נתינת הגט אלא שהר"י בן הרא"ש עיקר ילפותא דיליה שב"ד כופין אותו לגרש ולא נחית לבאר כל הענין א"כ אחר שיתירו לו יבטל לתת את הגט ועוד כיון דהריטב"א הוא היפך דברי הר"י בן הרא"ש א"כ אמאי מרן לא סמכן זה לזה כמנהגו בכל מקום ולהכריע הילכתא כמי. לכן נר' לע"ד לומר דבנדון הריטב"א האיש המגרש בא לפני הדיין לגרש וסיפר לו שהוא נשבע לגרש ועדין עומד בדעתו וברצונו לגרש והדיין מחמת שראה אותו שהוא רצונו לגרש אישתלי ולא בא לדעתו לעשות לו התרה ואחר שגירש נתחרט על הגט ובא לפסול הגט לפי שלא עשו לו התרה דהוי גט מעושה שלא נתנו אלא משום שנשבע ועל זה השיב הריטב"א דבדיעבד כשר ואין לפסול הגט בשביל זה אבל ההיא דהר"י בן הרא"ש נשבע שאם ישחוק בקוביא יגרש את אשתו ועבר ושחק ואינו רוצה לגרש וב"ד רוצים לכופו שיגרש ואם יעשו לו חומרא דהר"פ שיעשו לו התרה בודאי אחר שיעשו לו התרה יאמר שאינו מגרש כי אפילו שעול השבועה על צוארו אינו רוצה לגרש כ"ש כשיתירו לו ובכגון זה הוי כדיעבד ובאופן זה אפילו הריטב"א מודה דאין לעשות לו חומרא זו להתיר לו דהוי חומרא דאתי לידי קולא דלא יגרש עוד ובכגון זה דיעבד מיקרי ומשו"ה מרן לא עירב אותם וסמכן זה לזה אלא הביא כל דין בפני עצמו דהם שני עניינים. ומ"ש מרן ז"ל בש"הט סי' קל"ד ס"ד אם נשבע לגרש צריך שיתירו לו היינו שנשבע ועדין רצונו לגרש אבל אה"נ דאם נשבע לגרש ונתחרט ואין רצונו לגרש כי אם ע"י כפיית ב"ד בדיעבד היא ואין צריך התרה ויש להביא קצת ראיה לזה מדברי מהרח"ש בדף הנז' ע"ד שכתב וכן אם לא נמצא התרה לנדר או לשבועה מגרש לכתחילה בלא התרה דכל מילתא דלא אפשר בלא"ה כדיעבד דמי והביא ראיה לזה מדברי מהרלב"ח עי"ש. אוף אנן