ויוסף אברהם תכב

ולא ימיר וסיים שם הרלב"ח הרי ראיה גמורה שצוה לעשות מעשה שיגרש הנשבע את אשתו בלתי התרה עם היות שהמגרש היה מראה שהגט שהוא נותן הוא באונס מצד השבועה גם כתב שם שהרא"ש והמרדכי הביאו דברי רב האיי גאון כנראה דסברי כוותיה גם הביא שהרי"ף סבר כרב האיי הנז' והנה דברי הגאון הנז' אפי' מי שימצא מי שחולק עליו ראוי לנו לפסוק כמוהו כי כתב הרדב"ז בח"א בחדשות סי'.. והבאתי דבריו. לעיל כי הוא רבן של בני הגולה ובידו שבט מישור דאתי מדוד הע"ה וכ"ש שהרי"ף והרא"ש והמרדכי סברי כוותיה גם הרמב"ם הביאו המבי"ט בח"ב סי' ר"ו שכתב בפ"י מה' שבועות וז"ל נשבע לגרש את אשתו וכו' אם אתה מגרש את אשתך אתה מוציא לעז על בניך וכו' וכתב המבי"ט שם שנראה מדבריו שיכול לגרש בלתי התרה הרי מצינו להגאון והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והמרדכי דסברי מרנן דיכול לגרש בלתי התרה ולא מיקרי אונס. וכן מצאתי למרן בב"י שהביא משם ר' יהודה בן הרא"ש בסי' קנ"ד על מי שאסר על עצמו הנאת תשמישי אשתו אם ישחוק גם נשבע שאם ישחוק שיגרשנה בגט מוסף על איסורו והלך ושחק והשיב הרי הוא מושבע ועומד לגרשה וב"ד כופין אותו לקיים שבועתו והגט הניתן בכפיה זו גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות אותו כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל. הרי להדיא דדעת מרן דס"ל בנשבע לגרש דכופין אותו ב"ד לגרש ולא הוי גט מעושה. וראיתי להרח"ש בח"ב בקונטריס המודעא דף י"ד שהקשה כי דברי מרן סתראי נינהו שהרי שם בסי' קס"ה כתב משם הריטב"א וז"ל שאלת על יבם שנשבע לחלוץ ליבמתו ליום ידוע אם כופין אותו לחלוץ תשובה למאן דסבר דחליצה מעושית פסולה ואפילו למ"ד מצות חליצה קודמת אף לזה אין כופין כי אע"פי שעל השבועה אתה בא לכופו שמחמת אותה כפיה הוא חולץ חליצה מעושית היא ממילא ולדידי הכי ס"ל דאין כופין אלא באותן שכופין להוציא בגט ומ"מ זה שלא קיים שבועתו מעצמו עונשין אותו על שעבר על שבועתו או מדין שבועת ביטוי או מדין שבועת שוא וכו' עי"ש. הרי נראה להדיא דאפילו יש עליו חומר שבועה אין כופין אותו לגרש ע"כ. ולפק"ד יש לתמוה עליו דאמאי לא הוקשה לו מאותו הסי' עצמו דסי' קנ"ד שכתב בסוף הסי' משם הריטב"א עצמו שכתב על איש שנשבע לגרש את אשתו וגרשה קודם שיתירו לו שבועתו ואח"ך היה מערער