ויוסף אברהם תטז

שכל מה שיגזרו עליהם בדין או בפשרה חייבים לקבל וגזרו ב"ד שתקח סך מה ואח"ז הבעל סירב וגזרו ב"ד שאחריהם שיקח ממנה הבעל יו"ד אלפים ואח"ז נתנה האשה נכסיה במתנה לאחרים ופשיט לה הרב מדברי הרמב"ם שהביא הטור בסי' צ"ב וז"ל כתב הרמב"ם שאם קנו מידו בעודה ארוסה וכו' וכתב עוד שאם קנו מידו מהני תנאה אפילו מתנה אחר הנישואין ואם מכרה ונתנה קיים וכן פירש ר"י ואע"ג דסיים ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל היינו בלשון זה הגרוע דין ודברים אין לי בנכסיך שאינו לא לשון מתנה ולא לשון מכירה אבל אם פי' הבעל שהוא נותן לה וקנו מידו לכ"ע קנתה האשה וא"כ בנ"ד אע"ג דלענין ירושה לא היה מועיל כל אלו הלשונות הכתובים בגזרת הדיינין מ"מ לענין שקנתה האשה הגוף ופירות ופירי פירות פשיטא ופשיטא דמהני ולא נשאר לבעל אלא כח ירושה ואם מכרה או נתנה קיים עי"ש. הרי נראה מדברי מהרשד"ם שכל שכתוב בלשון מכר או מתנה ומכרה ונתנה שאין הבעל יכול להוציא מיד הלקוחות ומקבלי מתנה אפילו שקנו מידו אחר הנישואין וא"כ נראה בנדון דידן שחייב עצמו לתת לה מה שהכניסה לו וקנו מידו על הדבר הזה ואחר שנתחייב בדבר זה לא אתדר לה לדור עם צרתה ואז הבעל שלחה לנפשה ועמד ונתן בידה מה שנתחייב לתת לה ואחר זה עמדה האשה ונתנה לאחרים במתנה גמורה פשיטא דבכגון זה אין הבעל יכול להוציא מיד מקבלי מתנה ואפילו שלא נתנה אלא שמכרה נכסיה במעות ולקחה דמי המכר בידה אין לו לבעל במעות ההם כלום וכמ"ש מור"ם בשם הגהות הרי"ף בסי' צ"ב ס"א

וכ"ת דבנדון דידן הבעל חייב עצמו בשני דברים אחד שחייב עצמו לתת לה כל מה שהכניסה לו וגם חייב עצמו לתת לה גט וכיון שתנאי הגט בטל לפי שלא נוכל לכוף אותו על הגט מכח השבועה גם תנאי זה מתבטל לתת לה נדונייתה זה אינו שהרי לא תלו הדבר זה בזה והם שני חיובים וכל אחד חיוב בפני עצמו וא"כ הא פשיטא דבנ"ד אם אחר החיוב עמדה ונתנה נכסי נדונייתה לקרוביה הא פשיטא שאין הבעל יכול להוציא מיד מקבלי מתנה ובלבד שתהיה מתנת בריא מחיים כמ"ש מהרשד"ם שם עיש"ב ושם אחר שהביא דברי רשב"ם והתוס' והרא"ש כתב דלא ידענו סברת הרי"ף בזה כמאן ס"ל והנה אף שמצא מהרשד"ם ס' הרי"ף בפ' אע"פ גבי מורדת וגבי ואלו שכופין אותן להוציא שכתב דלא מיפקעא ירושה