ויוסף אברהם תיד

שהתנית עמו בשעת כניסתה לחופה שאם לא תוכל לישב עם צרתה שאינה נוטלת ממנו סכי כתובתה כי אם דוקא מה שהכניסה לו ומאה גרוש תוספת ודאי שתנאה קיים ואף שהתנית עמו שיפטרנה בגט אף שלא נוכל לכוף אותו על הגט מ"מ לגבי הממון תנאו קיים כיון שהתנה כן בשעת כניסתה לחופה וכ"ת שאני נדון דידן שהיה התנאי על ספק שהרי התנית עמו שאם לא תוליד לו בנים ומוכרח לו לישא אשה אחרת אם לא תוכל לישב עמה שחייב לתת לה נכסי נדונייתה וא"כ נוכל לומר שאם היתה יולדת או תוכל לישב עם צרתה היו כל התנאים בטלים זה אינו שהרי דסי' צ"ב שהתנית עמו שאם מתה בלא בנים שיחזרו הנכסים לבית אמה שם נמי התנית עמו על הספק כי שמא יהיו לה בנים ומתבטל התנאי ויורש אותה אלא ודאי נראה שאין לחלק בהכי ושני דברים התנית עמו נתינת הממון ונתינת הגט ולא תלו זה בזה כיון שהתנית עמו כן בשעת כניסתה לחופה

והטור שם אחר שהביא דברי א"א הרא"ש כתב וכ"כ הרמב"ם הורו הגאונים שהאשה שחלתה ובקשה מבעלה שיגרשנה אין שומעין לה ואפילו אמרה אני שונאה אותו ואיני רוצה לעמוד עמו אין שומעין לה ואין דנין אותה כמורדת ודין יפה הוא זה וכתב ה"ה דלפי שיטתינו דאין כופין לבעל להוציא משום מרד וכו' אין צריך להוראה זו עי"ש. ולפקד"ן דיש מקום לומר דעדין צריכין אנו להוראה זו אפילו שלא לשיטת הרמב"ם במציאות שנאמר אשה שחלתה היינו שהיתה חולה בחולי ארוך ונלאו הרופאים בה ואינה ראויה עוד לשמוש לא לביתה ולא ת"ה ודין זה מחודש בפני עצמו דאף דגבי מורדת דמאיס עלי כתב הרמב"ם שכופין לבעל לגרש והפוסקים נחלקו עליו ואמרו שאפילו במאיס עלי אין כופין מ"מ בנדון זה כ"ע מודים בו שהרי אשה זו שאני שאפי' שנחלקו הפוסקים על הרמב"ם ואמרו שאין כופין היינו באשה הראויה לתשמיש ואמרו שאין כופין כי שמא תחזור בה ותרצה בו אבל אשה זו שאינה ראויה לתשמיש היה עולה על הדעת שנכוף אותו לגרשה כי ידוע לכל שאין לו תועלת ממנה כי אם שכוונתו כדי שאם תמות ירשנה קמ"ל שאפ"ה אין כופין אותו לגרשה

ועפ"ז יש לתרץ מה שיש להקשות על דברי הרמב"ם דלכאורה דבריו סתראי נינהו דאילו הכא כתב שאפילו היא חולה