ויוסף אברהם שעא

אותם בשר או דבר אחר וקורין אותם מוור"ק וכן אותם שעושין כנז' ומטגנין אותם בשמן וקורין אותם סנבו"סך מקלי וכן הזנגול וכן הלוקוס וכן דברים רבים וכיוצא בזה ונזכירם בע"ה בעיקר הדין בתוך התשובה וכן שאר מעשה קדירה שמבשלים במים כגון אל טר"ייא ושעירי"יה ורש"תא ומכרונ"יס ושאר דברים מה דינם לענין ברכה אי מהני בהו קבע סעודה כדין לחמניות ופת כסנין דאי קבע מברך המוציא וב"המז או לא

תשובה דבר זה נפתח בגדולים חתים בגושפנקי. ראשונים כמלאכים גדולים חקקי. המה עמודי עולם כבן עזאי בשוקי. דנהירין להו שבילי דנה"ר דע"ה מאירים ומזהירין כזוהר הרקיע ומצדיקי. וא"כ אנא אני בא בר ברא דחד יומא הני דרדקי. גברא דלא חזי מן הק'לין שבדמאי כלי ריקן בוקי סריקי. יליף ריקם ריקם בזמן שהאיש מנוקה. ונעלם דבר ותושיה נדחה דקדוקי תורה ודקדוקי. גדולה תשובה תורה היא וללמוד אני צריך ודבר שבחובה אי אפשר לומר ונקה. ואען ואומר דהנה דבר זה נפתח בראשונים ה"ה ר"ת בפ' כ"ש דף ל"ז ס"ל העושה עיסה שבלילתה עבה לבשלה במשקה חייבת בחלה וה"ה שמברך המוציא דהא בהא תליא כמו שנתבאר בדבריהם אכן הר"ש בפ"ק דחלה פליג עליה וס"ל דפטור. ותחילה יש לדעת דבמאי פליגי ר"ת והר"ש אי נימא דפלוגתייהו בדלא קבע ולומר דלר"ת אפילו לא קבע מברך המוציא ולסברת ר"ש בדלא קבע מברך במ"מ אבל אי קבע מברך המוציא ונ"מ דאם רצה לצאת ידי שניהם לא יאכל אלא בקביעות דבזה אפילו ר"ש מודה או נימא דפלוגתייהו היינו בקבע ולס' ר"ש דאפילו בדקבע מברך במ"מ ומנא אמינא לה מהא דכתב הר"ש בתחילת דבריו כשרצה לומר בתחילה כדעת ר"ת כתב שם וטעון נט"י וב"המז וא"כ נמצא דלס' הר"ש היינו בדקבע מדקאמר מר וטעון נט"י וב"המז וא"כ כשחזר מסברתו ונחלק על ר"ת וס"ל דמברך במ"מ היינו אפילו בדקבע דאל"כ היינו ר"ת ודבר פשוט בפי הפוסקים קמאי ובתראי דר"ת ור"ש פליגי אלא ודאי כדכתיבנא.. וכן מדברי ר"ת בפ' כ"ש דמיירי בדקבע מדקאמר אבל על לבנצולי מברך במ"מ ולא חילק בה דאי קבע מברך המוציא נראה דלא קאמר אלא בדקבע אבל אי לא קבע מודה ר"ת דלא מברך אלא במ"מ וכן דעת הט"ז בסי' ס"ק י"ט