ויוסף אברהם שנח

עצמו תנאי שלא כדין עכ"ז אחיו מתחייב בו כמו מורישו כ"ש בנדון דידן שהדבר ידוע שהמקבל עליו ס' הפוסק אין זה שלא כדין אלא שאותו פוסק רבו עליו חביריו ובודאי דכגון זה חייבין אף היורשין וכי תימא דשאני יבם שהוא במקום אחיו קאי ולכן פסק מרן שכתובתה על נכסי בעלה הראשון זה אינו דהא חזינן דהם גופים מחולקין ויכול לומר אני לא אקבל ועוד דאם נימא דשאני יבם דכתובתה על נכסי בעלה הראשון הרי גם בנ"ד בעל השטר בא לגבות מנכסי אביהם ואם אין לו נכסים אין היורשין חייבין לתת לו. מכיסם וא"כ הוי כמו היבמה שכתובתה על נכסי בעלה הראשון ואין יכול היבם לטעון אם אחי קבל עליו להתנות על עצמו שלא כדין אני לא אקבל אלא הוא ואחיו שוים בקבלה ולפקד"ן דאילו ראו הרבנים הנז' דברי מהרלב"ח הנז' ודברי הסמ"ע הנז' לא היו כותבין כן ויותר מהמה שהסמ"ע שם סיים ונסתפק אם כתב נאמנות גם על יורשיו ובאו היורשין ואמרו אנחנו פרענו לך והוא מכחישם שכתב שם דכיון שהם אמרו פרענו לך אין כח ביד אביהם להפקיע ממונם. מדבריו אלה נראה שדוקא לפי שהיורשין אמרו לו שאנחנו בידינו פרענו לך אז לא יוכל אביהם להפקיע ממונם אבל אם אמרו אנחנו בעינינו ראינו שאבינו פרע לך עכ"ז כיון שאביהם האמינם על עצמו גם היורשין הם כמוהו ואין יכולין היורשין לומר אם אבינו קבל למלוה כשני עדים והאמינו אנחנו לא נקבל ואף שזה לא כתב הסמ"ע אלא דוקא במקום שקבל אותו עליו ועל יורשיו משא"כ בנדון דידן כי זה אינו דהא כבר כתבנו לעיל דלא בעינן שיכתוב כן אלא דוקא גבי נאמנות שבפניו אינו מעיז משו"ה האמינו אבל לגבי יורשיו שהוא מעיז לא האמינו ולכן אם כתב נאמנות גם על יורשיו אין היורשין משביעין אותו אבל בנ"ד דלא שייך האי טעמא הכל שוה בין אם צוה על יורשיו ובין לא צוה ועוד דבנ"ד כ"ע ידעי דכל עיקר קבלה זו משום היורשין שלא יבואו עליו בטענות קי"ל וכיוצא וא"כ הוי כמו שפירש בהדיא שקבלה זו עליו ועל יורשיו אחריו קבל ס' הפוסק:

עוד יש להביא ראיה לנ"ד מההיא דהרדב"ז בכמה מקומות וחד מנייהו עדיף לנ"ד בסי' רפ"א שכתב שאין יכול לומר קי"ל נגד דברי הרמב"ם דכיון דא דאתריה דמר הוא הוי כאילו קבלוהו עליהם ושוב לא מצי בעל דין לומר קי"ל כפ' גאון עי"ש. ונראה מדבריו