ויוסף אברהם שנה

עדים ואפילו באו כמה עדים שפרעו בפניהם אינם נאמנין נגד נאמנותו כיון שהוא רצה להפסיד ממונו ואפילו לגבי יורשין מועיל טעם ונאמנות זו אילולי דשלא בפניו מעיז וא"כ נראה היכא דקיבל עליו ס' הפוסק אפילו שהוא יחיד נגד רבים ומבטל דברי הרבים נגד היחיד שקבל סברתו דדמיא ממש למי שהאמין עליו המלוה ואפי' שבאו עליו כמה עדים והעידו היפך מה שדבר המלוה אפ"ה המלוה נאמן והיא עיקרא ממ"ש במשנה דור לי בחיי ראשך והפטר והטעם פשוט בזה דכל תנאי שבממון תנאו קיים ואפילו המלוה הוא יחיד ומאה עדים מכחישין אותו ואומרים לו שנפרעת עכ"ז הוא נאמן יותר מכולם

עוד יש לתת טעם למה שלא נהגו גבי קבלת הפוסק לכתוב עליו ועל יורשיו והוא דבשלמא גבי נאמנות בחוב שיש לו על חבירו לא אסיק אדעתיה שימות ויבואו בניו היורשין להשביעו דסתם חוב הוא לזמן מועט ולא יזכור באותו עת מיתתו ולכן אמרינן דהנאמנות דוקא על עצמו כיון ולא על יורשיו אחריו עד שיפרש עליו ועל יורשיו אבל גבי נותן מתנה וכיוצא שמתחילה הזכיר המיתה ואמר גופא מהיום ופירי לאחר מיתה ובודאי דכשאמר וקבל עליו ס' הפוסק כוונתו בין עליו ובין על יורשיו ומתחילה להכי כיון אביהם ולכן לא נהגו גבי קבלת ס' הפוסק לומר עליו ועל יורשיו ואיך שיהיה נמצינו למידין מדברי הסמ"ע שגבי נאמנות דוקא לגבי דידיה שאינו מעיז האמינו אבל לגבי יורשיו שהוא מעיז לא האמינו ומינה במקום דלא שייך טעם העזה כיון שנתחייב הוא נתחייבו גם בניו אחריו וזה היפך דברי פ"הא ודברי הרב פרי הארץ שכתבו שיכולין היורשין לומר אבינו קבל ואנחנו לא נקבל. ועוד קשה לי מדברי מרן עצמו שכתב שאם האמינו עליו ועל יורשיו שגם היורשין בכלל ומה בנך אם האמין אותו גם על יורשיו הרי יכולין היורשין לומר אם אבינו האמינו וקבל דבריו כשני עדים אנחנו שעכשיו הממון בידינו לא נקבל למלוה כלל ולא נאמין אותו ונאמנות אבינו וקבלתו תועיל דוקא לגבי דידיה ואנחנו לא נקבל דבריו ונאמנותו. ולפקד"ן דאילו ראו הרב פ"הא והרב פרי הארץ דברי הסמ"ע ודברי הלבוש בטעם שכתבו היו חוזרין מדעתן

עוד נראה לומר דהנה מצינו גבי נאמנות שאם המתחייב אמר עלי ועל יורשי דפשיטא שהיורשין חייבין לקבל דבריו ואין