ויוסף אברהם שנד

וכתב שם הסמ"ע הטעם דאע"ג דאביהן לא מצי למיטען פרעתים מ"מ לגבי יורשין אנן טענינן להו שאביהם פרע ואם היה הלוה חי לא היה מעיז פניו המלוה לומר שלא נפרע משו"ה הימניה הלוה אבל לגבי יורשיו לא הימניה שהוא ירא שהוא מעיז פניו ויכפור אחר שפרעו ויאמר לא נפרעתי עי"ש. מדבריו אלה נר' שהכל תלוי בדעת אביהם בעל הממון ואם הוא חי מאמינו שאינו מעיז פניו נגדו ולגבי יורשיו שהוא מעיז אמרינן שאינו מאמינו ואם אמר בעל הממון שהוא מאמינו גם על יורשיו אינם יכולין להשביעו ומזה הטעם עצמו הצריכו גבי נאמנות שיכתוב נאמנות עליו ועל יורשיו ובלא"ה לא סגי ע"כ ואילו גבי קבלת ס' הפוסק לא נהגו לכתוב בשטרות שקבלתו עליו ועל יורשיו לפי שדוקא גבי נאמנות דאמדינן דעתיה דלגבי עצמו שאינו מעיז האמינו אבל לגבי יורשיו שהוא מעיז לא האמינו אכן אם גם גבי יורשיו שהוא מעיז פירש שיחותיו שאפ"ה הוא מאמינו ורוצה להפסיד ממונו אנן מה לנו בהפסד ממונו משא"כ גבי קבלת ס' הפוסק דלא שייך האי טעמא דהעזה בזה מה לי הוא ומה לי בנו ואפילו שלא אמר עלי ועל יורשי יורשיו בכלל ומשו"ה לא הצריכו גבי קבלת הפוסק לומר עלי ועל יורשי

א"נ הטעם שגבי נאמנות בעינן שיאמר עליו ועל יורשיו משא"כ גבי שאר שטרות כגון מתנה לפי דגבי מתנה כותב לו גופא מהיום ופירי לאחר מיתה וא"כ כיון שהגיע השטר לידו הרי זכה במה שנתן לו ואפילו שהממון לא הגיע לידו הרי הוא שלו בכל מקום שהוא ומשו"ה לא נהגו לכתוב עליו ועל יורשיו אבל גבי נאמנות שהממון הוא של יורשין ובא המלוה לגבותו מהם והיורשין חוששין שמא פרע להם אביהם ורוצה לגבות מהם פעם שנית האמת אתם אם לא כתב לו אביהם גם על יורשיו אבל אם כתב להם נאמנות גם על יורשיו הוא רצה להפסיד ממונו ומי יאמר לו מה תעשה. ועכ"פ למדנו מדברי הסמ"ע דהכל תלוי בדעת המוריש ואם ראינו דעתו שהאמין למלוה אמרינן שדוקא על עצמו האמינו לפי שאינו מעיז ולא האמינו גם לגבי יורשין לפי שהוא מעיז אבל אם כתב הנאמנות גם על יורשיו אין יכולין לטעון כיון שעכשיו הממון שלנו אין אנו מאמינין אותך והסמ"ע ז"ל לא נכנס לבית הספק אלא דוקא אם אמרו היורשין אנחנו פרענו לך ולגבי טענה זו אין מאמינין אותו אבל הא פשיטא דבמקום שהאמין אותו וקבל אותו כמאה