ויוסף אברהם שמא

כי אם שיכתבו כת"ומ ובלא"ה הוה ליה דשלב"ל מ"מ בנדון דידן שבא הדבר לידי גמר טוב וגבתה אותו ונעשה שלה הרי הוא כאילו דבר שבא לעולם דלהכי עמדה וגבתה אותו כדי שתקום בהימנותא ולקיים את נדרה אשר נדרה והוציאה מפיה. ועוד נראה דבנ"ד שראובן המקבל מתנה הוא ת"ח ואביון הן היום זכה במה שנדרה לו לאה וכמ"ש שם מרן שם סי' רי"ב ס"ז וז"ל דין הקדש ודין עניים ודין נדרים אינם כהדיוט בקנייתו שאילו אמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או אתננו לצדקה וכו' אע"פי שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם הרי זה חייב לקיים דברו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה ע"כ. הרי להדיא דגבי נדר שאני שאפילו אינו בעולם זכו העניים במה שנדר ואף שמצינו למור"ם שם שיצא לחלק שדוקא אם הנודר קיים שחייב לקיים נדרו אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו ונראה כי מרן ז"ל מסכים לסברא זו שהרי סיים ונתן טעם גבי ש"מ שצוה כל מה שיוציא אילן זה יהיה לעניים או שכר בית זה לעניים שזכו בהם העניים ונתן טעם בב"י לפי שבניו היו באותו מעמד כשצוה ושתקו דאז אמרינן דקבלו עליהם דאל"כ כיון דהנודר מת אין הבנים חייבין לקיים נדרו ע"כ ונראה מזה דהסכים לדברי מור"ם. מ"מ נראה שדוקא לפי שאמר מה שתלד בהמתי יהיה לעניים ובהמתו לא ילדה עד אחר מותו ונתן טעם שם הסמ"ע דכיון שלא קיבל עליו אלא עד שיבואו לעולם שאז יתננו לעניים והוא מת קודם שבאו לעולם נמצא דאף לאחר שבאו לעולם אין הנדר והחיוב חל על מי ליתנו ע"ש. וא"כ נראה דאם אמר קנו בהמתי לפירותיה או דקל זה לפירותיו ודאי שבאופן זה זכו בהם העניים אף שהפירות עדין לא באו לעולם ולא באו עד לאחר מותו כיון שכבר זכו בגוף הבהמה או האילן בעודו בחיים וכמ"ש מרן לעיל סי' ר"ט וכתב שם הסמ"ע בסקי"ד דכיון דהאילן הוא בעין חל עליו הקנין לצורך פירותיו שיוציאו ואז בכגון זה אפילו מת ולא יצאו זכו בהם העניים כיון שכבר זכו בגוף בחיים ונראה עוד לתת טעם דמה שאמר דקל לפירותיו אין כוונתו שלא הקנה לו אלא הפירות אלא ר"ל אני נותן או מוכר לך דקל משובח שהוא מוציא פירות א"נ רצה לומר שלא תמכרנו או תתננו לאחרים אלא תאכל פירותיו וא"כ גם בנ"ד שנתנה לו הגוף מהיום ופירי לאחר מיתה הו"ל כדקל לפירותיו וא"כ מעת שגבתה כתובתה הרי נקנה לו הגוף מאותו עת