ויוסף אברהם לג

מוקמינן הכי לא א"ש מאי דקתני מה שנתן להם אביהם נתן דאין הדבר במתנתו גם זה ל"ק דכבר כתבנו דהרב ז"ל קיצר בדבריו וכוונתו דאם איתא דהכי הוא הדין דאם עמדו וקדשו קנו אף לאחר מיתה א"כ הו"ל להש"ס לחלק בזה ולהשמיענו חילוק זה שהוא חידוש וממילא גם קשה במתני' דאמאי נקט מה שנתן להם אביהם ולא נקט מה שזכו בחיי אביהם זכו דאם איתא דהתנא ס"ל דאם עמדו וקדשו קנו מאותו עת אף לאחר מיתת אביהם ואמאי נקט מה שנתן להם אביהם נתן דמשמע דבנתינה דאב תליא מילתא ודוקא במה שכבר קבלו בידם והלא אף אם לא נתן בידם ומת זכו משום שהיה שם קנין אלא ודאי אף אם קנו מידו או עמדו וקדשו ומת לא קנו ומשו"ה נקט אלא מה שכבר נתן להם אביהם נתן דוקא במה שכבר קבלו ומאי דלא דקדק בזה מהריב"ל. לא איצטריך להא כו ממילא משמע דקדוק זה

וחזי הוית להרב שער המים סי' ט' שנרגש במה שכתבנו וכתב ז"ל וא"ת במתני' נמי. אמאי נקט לישנא דנשאו דמשמע דלא מהני אלא דוקא אם נשאו י"ל רבותא קמ"ל דאי הוה נקיט בשעמדו וקדשו ולא נשאו היינו אומרים דדוקא בשעת קידושין הוא דמהני משום דפסקו כן בשעת קידושין משום דההיא שעתא שייך למימר כמו שאמר רב גידל משום דמתחתני אבל אם פסקו בעת נישואין היינו אומרים דלא מהני לזה אשמועינן מתני' דאפי' שאמר שפסקו להם בעת נישואין שייך למימר אגב דמתחתני כמ"ש הריב"ש ש וכו' עי"ש. והרואה יראה להריב"ש עצמו שם בסי' שמ"ה יראה היפך מה שכתב הוא ז"ל שהרי מדבריו שם נראה להדיא דאדרבה ההיא דעמדו וקדשו היא רבותא יותר שכן כתב וגם אפשר דה"ה בשעת נישואין אע"פי שקדשו מכבר דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא אקרובי דעתא טפי ורב גידל נקט וקדשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אע"פי שלא נזכר התנאי בשעת נישואין עי"ש. הרי משמע להדיא דאדרבה ההיא דרב גידל רבותא טפי דאפילו בקידושין לחוד שהתחילו להתחתוני אפ"ה קנו כ"ש בעת הנישואין שהוא גמר החיתון וא"כ הדרא קושיא לדוכתה אמאי נקט במתני' נשאו דמשמע דוקא נשאו שהוא גמר החיתון הרי אפילו קדשו לחוד קנו

והנה מהריב"ל שם כתב דאמדינן דעתיה דאב דלא נתן אלא