ויוסף אברהם שכה

החבי"ב ואז חייב לזונו אפילו שעדין השנים הבאות לא באו לעולם כיון שיש לו נכסים ודכוותה נמי בנדון מוהרש"ל הנז' שבעת החיוב היה לו נכסים כדי שיעור העלילה אלא שהעלילה עדין לא באה לעולם מ"מ בעת חיובו היו לו נכסים וחייב עצמו לתת עמהם בעלילה מאותן נכסים שיש לו

ובזה יש לתרץ דברי הרב החבי"ב כי לכאורה דבריו סתראי נינהו דאילו הכא בסי' ס' כתב שם דאילו מת המתחייב קודם שבאו פירות הדקל לעולם שאין היורשין חייבין ואילו בסי' ר"ז הגהב"י אות ג"ן שכתב משם רבו מהרימ"ט בח"מ סי' מ' דכל חיוב שאדם מתחייב אע"ג דאמר אני מתחייב לך אם מת חייב לתת לבניו וכן אם מת המתחייב חייבין יורשיו לפרוע דכל המתחייב סתם לעולם משמע ע"כ. וא"כ קשה דזה סותר למ"ש בסי' ס' דאין היורשין חייבין וגם מהרימ"ט עצמו עיקר ראייתו מההיא דהנושא את האשה ופסק עמה לזון את בתה חמש שנים שהיורשין חייבין לזונה וא"כ נראה דדברי הרב החבי"ב סתראי נינהו אלא ודאי נראה דדוקא גבי פירות. דקל שנפל החיוב עליהן ולא על שאר נכסיו אבל ההיא דמהרימ"ט שם חייב עצמו ונכסיו נגררים בתר גופו והנכסים ישנם בעולם אלא שעדין אנו צריכין לדעת אם יש מי. שחולק על דברי מהרימ"ט וראיתי כמה מהפוסקים שנחלקו עליו. אכן ראיתי למהריט"א בס' שמחת יום טוב סי' טו"ב וגם למהר"י נבון בס' דין אמת בדף נ"ו ושם הובאה תשו' מהריט"א הנז' וראיתי לו שם בדף נ"ט שמצא להריטב"א בחי' לכתובות וז"ל והאומר אין לי דין ודברים וכו' כי בכל דברים של זכיה ושעבוד כיון שזכה חבירו כראוי הרי יורשיו עומדין במקומו וכן אני אומ' באחד משני לווין או שני ערבים דמי שנשתעבד שיפרע המלוה ממנו תחילה דה"ה יורשיו שגובין ממנו וכו' אבל דבר שאין בו שעבוד אלא תנאים בעלמא או פישור בהא אמרינן לי ולא ליורשי וכו' וסיים שם מהריט"א דאף את"ל שיש מי שיחלוק על מהרימ"ט מן האחרונים אין יכול לומר קי"ל כיון דהריטב"א ורבו הרא"ה ס"ל דבחיוב אמרינן לו ואפילו ליורשי ואע"ג דגם בפוסקים אמרינן הילכתא כבתראי היינו כשראה האחרון דברי הראשון ופליג עליה אבל אם לא ראה אותו ולא הביא את דבריו אמרינן הילכתא כקמאי דשמא האחרון אילו ראה דברי הראשון היה חוזר בו וסיים וז"ל אמור מעתה דבנ"ד חייבין הכולל לתת ליורשין