ויוסף אברהם כט

ר"ל לתתם לה כשתנשא עי"ש. א"כ נראה דסבר לה מד דכל דבר שראוי להשתמש בו בין בתולות ובין בעולות יד הכל שוה בו וראוי לה להשתמש בהם עכשיו דזכתה בו א"כ נראה דכל הבגדים שתקן לה שראוים להשתמש בהם עכשיו דזכתה בהם והרב חק"ל ז"ל שם הקשה להב"ד כי חילוקי זה הוא היפך דברי המבי"ט ח"ג סי' ג' דאם איתא דתכשיטין ובגדי נדוניא לא זכתה בהם הבת עד הנישואין בודאי דב"ח גובה מהם גם להרא"ש ז"ל דס"ל דבמתנה יש בה משום ת"ה ואף כי לא הקנה מקרקעי ואגבן מטלטלי והרב גופיה ציין שם תשו' המבי"ט הנז' ולא נרגש ממנה עי"ש. ואנכי העבד נראה דזר מעשהו לומר שציין על תשו' המבי"ט ולא נרגש ממנה. אכן נראה שכוונת הב"ד הוא שבתחילה הביא דברי הריב"ש שכתב שאם הזמין לה כלי נדונייתה בחייו ומת שלא זכתה הבת עד שיגיעו לידה ואח"ז ציין על דברי המבי"ט ור"ל דהמבי"ט חולק על הריב"ש והוקשה לו על דברי הריב"ש מההיא דערכין והוצרך לחלק בין ראוי ללבוש אותם ובין שאינו ראוי ללובשם באותו עת וכל זה אליבא דהריב"ש אבל אליבא דהמבי"ט מעיקרא אין להקשות עליו מההיא דערכין כי הוא סבר דזכתה הבת כההיא דערכין ודוקא בנדונו שכתב לב"ח דקנאי ודאקנה ב"ח גובה אותם הלא"ה זכתה במה שבידה והן הם הדברים הנאמרים בערכין שכל מה שיזמין האב לבניו זכו בהם אפי' שעדין לא לבשום אבל לדברי הריב"ש קשה ההיא דערכין דשם נאמר שזכו הבנים והוצרך לחלק בין שהם ראוים ללובשם עכשיו ובין שאין ראוים ולכן בחילוקו בזה כתב ולא אמר הריב"ש וכו' ומשמע דלדעת המבי"ט אין אנו צריכים לחילוק זה וכ"ת איך יחלוק המבי"ט על הריב"ש י"ל כיון דחיליה מההיא דערכין שזוכים הבנים במה שהזמין להם אביהם יכול לחלוק עמו. והרב חק"ל כדי לתרץ קושיא זו מעל הב"ד רצה לחלק והוא שדברי הריב"ש והב"ד כשלקח התכשיטין והנדוניא קודם השידוכין ושוב שידך ונדר לה בנדוניא שנמצא בעת לקיחת הנדוניא לא זכתה הבת אבל בנדון המבי"ט שלקח הנדוניא אחר השידוכין דהוי הנדוניא כשאר חוב כה"ג ודאי דבשעת לקיחת הנדוניא זכתה הבת כיון שקנאם לשמה עי"ש. ולא ידעתי חילוק זה מנ"ל דהא ודאי בנדר לה לבד שנדר לבתו כ"וך נדוניא אין עליו שום חיוב בזה ואין חיוב כ"א דוקא בדברים הנקנין באמירה שעמדו וקדשו או בקנין ואפילו בקנין איכא מאן דפליג אבל בנדר לבד אינו