ויוסף אברהם רעא

אל מבבעבקשש ב בב'בקשבכונב בבצבם א אה

הכלל העולה מכל האמור לענין הפ'טורייא שלא יהא נוגע באיסור רבית לא יחייב לשליח שילוהו שום סחורה אלא יחייבו עצמם שניהם שישאו ויתנו זה עם זה כדרך פ'אטור כ"וך למאה שהוא שולח לו ואם השליח מתפחד מהמשלח שלא יהיה ביניהם הכחשה בשום סך יכתוב לו המשלח נאמנות או יכתוב ביום שימלא צו הסחורות כמה סך הגיע לידו ויכתוב לו שטר חוב עליו בסך ההוא כדעת מהריט"ץ ודעימיה או יחייב עצמו המשלח כדרך עיסקא ושותפות ויחייב עצמו לתת להמשלח ע"פי חשבון הריוח ד"מ חמשה למאה ובעת שיבואו חשבון יראה המשלח אם עלה לו יותר מחמשה יהיה נוסף המותר ההוא לחלק המשלח ואם יהיה פחות מחמשה ישבע וינכה אכן בתנאי שיתנהג בתנאים הנהוגים פה אר"ץ בעיסקא ושותפות ואין צריך לתת לו שכר טורח כי השליח יש לו טירחא גדולה בקניית הסחורות ובזה ניצול מכל עירעור אליבא דהילכתא ובאופן זה יכול להזכיר כמה סך נתן לו ובלבד שיכתוב שטר עיסקא ושותפות כנהוג

פש גבן לבאר במה שבא בשאלה שראובן אומר להבחור אשר כתוב בשטר שבידו שראובן חייב עצמו לתת לו שכירות כ"וך בכל שבוע ושרת אותו שנה והן היום בא טעון שאף שכתוב בשטר עוד הודה ראובן שקבל מהבחור סך פ' בהלואת חן וחסד מ"מ מרן בסי' קע"ז בב"י ובש"ע אסר דבר זה וראובן אומר שאינו רוצה לעבור על האיסור בכן צריכין אנו לדעת אם ראובן אוכל כל שכירות הבחור שעבד אותו שנה תמימה או משערין כמה הוא ראוי ליקח בלתי הלואה ושיעור זה יקח אותו דוקא או נימא דכיון דכל האיסור שבנ"ד הוא הערמת רבית כמ"ש מרן בב"י וז"ל ואם אומר אני מלוה לך מעותי מהיום עד יום פ' בהלואת חן וחסד ואני אשרתך בכ"וך מעות שתתן לי היה אפשר לצדד להתיר. מיהו כה"ג משמע דהוי הערמת רבית וצריך ישוב שהרי כתב הרשב"א וז"ל שאם אתה אומר כן התנו פתח לרמאין המלוים ברבית וכו' עי"ש. מדבריו אלה משמע שבנדון דידן שכן כתוב בשטר הויא לה הערמת רבית וגבי הערמת רבית מצינו למרן ז"ל בסי' קס"ג ס"ג שכתב א"ל הלויני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי ונתן לו חטים במנה כמו שהוא השער וחזר ולקחן ממנו בצ' ועדין הם שוים ק' אם פרע לו לבסוף המנה בפירות מותר אבל אסור לפרוע לו במעות מפני הערמת רבית