ויוסף אברהם רסט

ומצינו למרן ז"ל בסי' ק"ס סכ"ג שכתב וז"ל המלוה מעות ע"מ שכל מלאכה שתבוא לידו יתן אותה למלוה לעשותה אסור ע"כ ומשמע דאפילו לוקח שכר המלאכה כנהוג אסור גם בענין הפ'טורייא אם מלוהו וחייבו שלא לקנות סחורות כ"א על ידו אסור ואפילו לוקח פ'טורייא כנהוג וכ"ש אם לוקח יותר מהמנהג ומהתימה מהרב החבי"ב שהוצרך ללמוד לענין פ'טורייא מדברי מהר"ם ולא זכר שר גם מדברי מרן שבסי' ק"ס הנז' שממנו יותר מבואר שאפילו לקח שנים למאה כנהוג אסור כ"ש בנדון דידיה שלקחו שמונה למאה ואפשר לומר דסבר לה מר דלא דיבר מרן בסי' ק"ס שאסור אלא לפי שאמר ע"מ וא"כ בנדון דידיה שלא אמר על מנת היה נר' לכאורה שיש היתר בדבר להכי הוצרך להביא ראיה מההיא דמהר"ם דהתם לא אמר לו על מנת שתלמד בני ותלויני אלא אמר סתם ועכ"ז כיון שאמר והתנה בשעת הלואה כאילו אמר ע"מ להדיא כיון שהתנה כן בשעת הלואה ולהכי הרב החבי"ב הביא ראייתו מההיא דמהר"ם הנז'. אכ"ן דלא דמי הפ'אתור לההיא דמרן בסי' ק"ס דהתם הם שני עניינים הלואה לחוד והמלאכה לחוד והוא אומר בשביל שהלויתני עסוק במלאכתי אכן הפ'אתור כמוכר סחורה בהקפה ומתנה עמו שאם תפרע לי כל חובי קנה ממי שתרצה ואם לא תפרעני איני מניחך שתקח מעותי ותעשה בהם סחורה ואז שולח לו ד"מ אלף פרעון מהחוב וקונה ממנו מחדש הלואה חדשה סחורות בדרך מכר

ועמ"ש לעיל משם הרב החבי"ב שהקשה על מהרב"ב דכתב דכיון דלא תלה ההלואה בשכירות והקשה עליו דאין אנחנו יכולין להכחיש את המוחש בדין עסק ביש וכל כוונתו להלוותו מנה כדי שיתחייב לקחת ממנו סחורות בריוח דבר קצוב ע"כ. וקשה הרי גם בתיקון שעשה מהר"ם שיתן לו המעות במתנה גמורה גם זה היאך יכולין להכחיש את המוחש שכל כוונתו לעשות ערמה שיתן הממון במתנה ובודאי שזה עסק ביש כי איך אפשר שבעל הבית שהוא עשיר ומניח אצלו משרת שיש לו קצת ממון שקמץ מעיסתו שיקח אותו בעל הבית במתנה גמורה ודאי שכל זה הוא הערמת רבית ומה גם שהבחור שוה עשרה בשבוע והוא נותן לו חמשה עשר ודאי שהוא בשביל ההלואה שנותן לבע"ה ולא על חנם הוסיף לו בשכירות. ואפשר לומר דהערמה זו שניא משאר הערמות דכיון שהוא נותן לבע"ה המעות במתנה גמורה א"כ דל מהכא