ויוסף אברהם רנז

האשה כיון שהיא חלוקה מהם אפילו מהעיסה קמצה ובזה נתיישב שפיר מה שיש לתמוה דח"ו לקתה מד"הד דאם היא ציערה עצמה וישבה ברעב כדי להניח דבר לכלכל את שבתה נאמר לה שתתן אותו ליורשין אכן ע"פי האמור אתי שפיר דאם ציערה עצמה הכל שלה

וחזי הוית להמבי"ט בח"א סי' שי"ב שנסתפק באשה שפסקו לה מזונות והיתה ניזונת במה שפסקו לה היא ובניה ובאו היורשין לתבוע ממנה מה שהאכילה לבניה והשיב שאין להם ליורשין כלום ונסתייע מדברי הרמב"ם הנז' שכתב סתם מותר מזונות ליורשין כנראה שהותירה משבעה לא שצמצמה ואף כי הטור בא"ה סי' צ"ה כתב צמצמה לא כתב כן אלא כדי לתת טעם לב"ד שלא יהיו טועין שקצבו לה יותר מהראוי לכן אמר שצמצמה עי"ש. מדבריו אלה נראה כדבר האמור לעיל דמ"ש הרמב"ם מותר מזונות ליורשין היינו שהותירה משבעה אבל אם הרעיבה עצמה ונתנה לבניה הוא שלה ולא ליורשין ולא עוד אלא שהבין שגם הטור ומרן שהעתיקו צמצמה לאו דוקא אלא כדי לתת טעם מהיכן הותירה

ומהתימה מהמבי"ט שלא נסתייע לנדונו מדברי רש"י שנראה ממנו דהאי שהותירה מזונות לפי שאינה רעבתנית דנראה מדבריו אלה דהא דזוכין היורשין במותר היינו לפי שהותירה משבעה אבל אם הרעיבה עצמה עד שהאכילה לבניה ודאי שאין היורשין יכולין לתובעה ועכ"פ למדנו מדבריו דהטור ומרן דנקטו צמצמה לאו דוקא אלא כדי לתת טעם למה הותירה אבל אה"נ דאם ציערה עצמה ואכלה פת צנומה כדי להותיר לבניה שלא ישבו ברעב או שיכלו את ממונם גם מרן יודה שהוא לעצמה ואם תרצה לתת אותם לאחרים במתנה תוכל לעשות כן וסי' לדבר רות שאמר הכתוב ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה שהיא רשאה ושלטאה בו

עוד נר' לתרץ דברי הרמב"ם והוא דבש"ס בב"ב דנ"ב ע"ב אמרו על ההיא דאמרו וכן האשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה וכו' והקשו מהו וכן ותירצו מהו דתימא אשה כיון דשביחא לה מילתא דאמרי קא טרחא קמי יתמי לא גזלה מיתמי קמ"ל והקשו בתוס' דאדרבה כיון דטרחא קמי יתמי אתיא לאורויי היתר לעצמה ולגזול ותירצו דה"נ קאמ' הכא קמ"ל דלא אמרי' דלא גזלה אלא אמרינן דאתיא לאורויי היתר ולגזול ע"ש. מדבריהם אלה נראה דהחידוש הוא דעליה להביא ראיה לפי דכיון שהיא