ויוסף אברהם רנו

ולכן המותר לעצמה אבל ההיא דסבר דהמותר הוא ליורשין במקום שהיתומים משכימין לפתחה לתת לה מזונותיה הצריכים לה ולכן אנו אומרים מה שצמצמה עצמה והותירה כדי לעשות נחת רוח ליתומים וכוונתה לזכות להם המותר לפי שהם ממציאים לה מזונותיה ובזה נתישבו גם דברי הרמב"ם על דרך הנז' דהא דכתב בפ"ט מהלכות נחלות דאם הם חלוקין בעיסתן דאמרינן מעיסתה קמצה היינו שהאלמנה חלוקה מהם לגמרי ואין להם ישיבה אחת בבית אלא כל אחד יושב לבדו ואינם טורחין עמה כלל והיא ניזונת משל עצמה ובכי האי לא דיבר הרמב"ם וגם מרן דפסק כוותיה שיאמר בזה שהמותר ליורשין אבל אה"נ דאם היורשין הם משכימין לפתחה לתת לה מזונותיה בכי הא המותר הוא ליורשין וא"כ בנ"ד שהיא טורחת ונושאת ונותנת בנכסיה כדי להמציא טרף לביתה וניזונת מתכשיטיה למה לן לומר על כיוצא בזה שהמותר הוא ליורשין מאחר שאין טורחין עמה כלום. והרדב"ז לא הוצרך לבאר דבריו בדבר זה כי כבר גילה דבריו במ"ש שהם במזרח והיא במערב וא"כ למה לן לומר שהיא טרחא קמי יתמי להותיר להם ממזונותיה

ורש"י ז"ל בכתובות דף ס"ה ע"ב כתב על ההיא דמותר מזונות ליורשין כגון אשה שמזונות האמורים במשנתינו עודפין לה שאינה רעבתנית ע"כ. מדבריו אלה משמע דלפי שהיא אינה רעבתנית משו"ה שיעור שנתנו חכמים לכל אדם לא יכלה לאכלו ולכן הוא דהמותר ליורשין שאינה יכולה לאכלו והוא יתר על מה שפסקו לה חכמים ולכן הוא ליורשין אבל אם הרעיבה עצמה וצמצמה ממזונותיה והותירה לפי דברי רש"י המותר לעצמה שאם היתה אוכלת כדרך כל הארץ לא היתה משארת כלום וכגון זה הוא לעצמה כי אינו בדין שתרעיב עצמה ויבוזו זרים יגיעה. וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם שכתב בסתם מותר מזונות ליורשין ולא כתב צמצמה והותירה משמע שהותירה אפילו שאכלה כדרך כל הארץ ואם כנים אנחנו בזה נתיישבו שפיר דברי הרמב"ם דהכא דכתב דהמותר ליורשין היינו כגון שאכלה כדרך כל הארץ ולא צמצמה על עצמה וההיא דפ"ט דה' נחלות מיירי שצמצמה וקימצה מעיסתה ולכן אנו אומרים שהוא שלה כיון שבא לה מותר זה ע"י קימוץ ונראה דלכן נקטו שמא מעיסתה קמצה ולא אמרו מאכילתה קמצה לומר דאפי' הכילי שהוא אוכל פת בלי ליפתן עכ"פ מהלחם אינו מקמץ וזאת