ויוסף אברהם רנה

עליה כ"א חרם סתם ולגבי יורשין אנן טענינן להו וזכו במה שבידם ולאו מצד שהשטר כתובה בידם דאם מצד הכתובה כיון שמתה ולא נשבעה הכתובה לא חזיא ולא מידי ולדברי מהרלב"ח דאף אם נכסים אלו אם באה לגבות אותם מצד הכתובה אינה גובה כ"א בשבועה עכ"פ השתא מיהא שטענה שהם שלה לוקחת אותם שלא בשבועה ואין עליה כ"א חרם סתם ולגבי יורשיה אפילו חרם סתם אינם צריכין ואנן טוענים בעדם שהם שלה ומעיסתה קמצה כיון שהיא חלוקה בעיסתה מהיורשין

והנה דברי הרמב"ם קשים לשמוע וסתיר דידיה אדידיה דאילו בפי"ח מה' אישות כתב דמותר מזונות ליורשין ואילו בפ"ט מה' נחלות כתב גבי אחד שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הן שנפלו לי מבית אבי אמי עליו להביא ראיה וכן אשה וכו' בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקין בעיסתן אבל אם הם חלוקין בעיסתן אימור מעיסתו קמץ ועל האחין להביא ראיה. וקשה דגבי אלמנה מאי נ"מ אם היא חלוקה בעיסתה הרי אף אם חלוקה בעיסתה המותר הוא ליורשין ובזה יש להקשות על דברי הרדב"ז שבסי' פ"ח ובסי' קע"ו ורכ"ג שדבריו באו כספר החתום שבארבע מקומות הופיע עלינו רוח קדשו שיכולה האשה לומ' מעיסתי קמצתי והנה הטור בא"ה סו' צ"ה הביא מחלוקת הרמב"ם והראב"ד גבי אשה שהותירה ממזונותיה דלדעת הרמב"ם המותר ליורשין ולדעת הראב"ד המותר שלה ואיהו עצמו לא ידענו כמאן ס"ל דאם נאמר דסבר כהרמב"ם שהוא ליורשין א"כ מהיכן תוכל לומר מעיסתי קמצתי ואם נאמר דסבר כהראב"ד כל כי האי הו"ל לפרש ולא לסתום בד' מקומות ומה גם דרבים הם אשר סוברים כדעת הרמב"ם. ושו"ר להרב בני חיי בסי' צ"ה שהקשה כן ולהרב מגילת ספר בלאוין דף ל' ע"א והרב בני חיי תירץ דהכא מיירי שהתנו עמה שאם הותירו הותירו לה ואם פיחתו פיחתו לה והרב מג"ס תי' דהכא מיירי שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ושני התירוצים קשים דכל כי האי הו"ל להרמב"ם לפרש ולא לסתום ואני הדל לעיל בסי' ב' הבאתי את דבריהם ויצאתי לחלק וישבתי תחילה דברי הרדב"ז דלא כתב כן בסי' פ"ח שהם היו במזרח והיא היתה במערב והיא היתה מתעסק בנכסים ואף שבאמת הם נכסי בעלה מ"מ כיון שהם רחוקים ממנה מה לה לטרוח ולקמץ ולתת להם