ויוסף אברהם רנד

וכבר זכו במתנה ויורשי הבעל באים להוציא מידם במה שכבר זכו בו. ועוד דלא אמרינן שהיורשין נקראים מוחזקין אלא בדבר שהוא בודאי של מורישן ובאים להוציא מהם אבל בכאן מי יימר שהוא של מורישן כי שמא כך הוא האמת שהוא שלה מנכסי מלוג שנפלו לה או מציאה אשכחת וכיוצא ואינו של מורישן כלל

ומצאתי להרלב"ח סי' נ"ח שנשאל על אלמנה שלא נשבעה על כתובתה ובעודה בחיים נתנה מעות או מטלטלין לקרוביה או לאדם אחר אם מתנתה מתנה. והשיב אמנם הרמב"ם בה' אישות לא הוצרך לבאר כי מהדין שכתב באשה שאינה נושאת ונותנת בתוך הבית נלמוד לאלמנה וכ"ש הוא דנאמנת כאשר ביארתי ואין עליה כ"א חרם סתם ואע"ג דאם לא היתה טוענת על אותן נכסים ובאה לגבות כתובתה מהם שאינה נאמנת כ"א בשבועה עתה בזאת הטענה אינה צריכה שבועה ואם מתה האלמנה והיו יורשיה מוחזקין באותן נכסים שהניחה או נתנה במתנה בחייה ולא טענה עליהם בחייה שהם שלה יש לנו לומר שאותן נכסים היו שלה ועכשיו שהם ביד המוחזקים מכחה כיון שהיא יכולה לטעון כן אנן טענינן להו. ואל יטעה תלמיד במ"ש הרמב"ם אכן אם מת זה הנושא ונותן בתוך הבית ויאמר שר"ל שמת דוקא אחרי שטען שהם שלה אבל אם מת קודם שטען כן אנן לא טענינן להו ליורשין כי זה טעות דלעולם אנן טענינן להו ליורשין אע"ג דלא טעין איהו בחייו וגדולה מזו כתב הרמב"ם שם והוא מהש"ס שאע"פי שהם טענו טענה אחת והיא שנתנו לה במתנה אנן טענינן להו טענה אחרת להעמיד הממון בידה והוא כשחלוקין בעיסתן דאומרים שמא מעיסתה קימצה אע"פי שהיא לא טענה כן כ"ש שטוענין כן ליורשין מה שהיה יכול לטעון מורישן עש"ב. הנה מתבאר מדברי הרב שאם נתנה מתנה בחייה לקרוביה או לאחר והם מוחזקין במתנה ההיא שאע"פי שלא טענה האשה בחייה שמתנה נתנו לה או מעיסתה קימצה אנו טוענין בעד היורשין מה שהיתה יכולה לטעון היא בחיים וא"כ גם בנ"ד שנתנה תכשיט לבן בתה ולא טענה היא שמעיסתה קמצה או במתנה באו לה או מציאה מצאה אנן טענינן בעד היורשין טענה זו וזכו במה שבידם ואין זה מצד שיש לה כתובה על נכסי בעלה ומשו"ה זיכו לה בנכסים כי הרי שאפילו היא עודה בחיים וגם בעלה חי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ועכ"ז זכתה בטענתה ואין