ויוסף אברהם רנג

מסכי כתובתה אבל בנ"ד אף את"ל דאשה זו כבר נשבעה שבועת האלמנה שלא התפיס' מבעלה צררי ולכן יכולין יורשיה לגבות כתובת' אבל עכ"פ יותר מסכי כתובתה אין לה ליקח. וא"כ איך יכולין היורשין שלה לקחת תכשיט זה עודף על כתובתה ודי להם במה שנזכה אותם בסכי כתובתה. הא לא איריא דהרואה יראה להרדב"ז בחלק זה ובספר ראשון סי' קע"ו ורכ"ג להדיא דלאו מטעם כתובה נגעו בה אלא משום דכיון דיש לנו מקום לתלות ולומר דמעיסתה קמצה או אופן אחר זכו בה יורשיה וראיה לזה ממה שכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות ה"ז גבי אחד מן האחים שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו והוא אומר מבית אבי אמי נפלו לי בירושה או מציאה מצאתי וכו' עליו להביא ראיה וכן אלמנה שהיתה נושאת ונותנת בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמה והיא אומרת וכו' עליה להביא ראיה בד"א באחין ובאלמנה שלא היו חלוקין בעיסתן אבל אם היו חלוקין בעיסתן על האחין להביא ראיה דשמא מעיסתו קמץ וכו' עי"ש. הרי להדיא דאם היו חלוקין בעיסתן האח שהוא נושא ונותן בתוך הבית לוקח אותן שטרות לבד חלקו עם האחין ודכוותה נמי גבי אלמנה שאם חלוקה בעיסתה גובה אותן שטרות מלבד כתובתה

וכן ראיתי ג"כ להרדב"ז עצמו בח"א סי' פ"ח שכתב על אלמנה שלא השביעוה ומתה והיורשין טוענין שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה ויורשיה טוענין שנכסים נפלו לה מבית אמה או מציאה מצאה. והשיב ומעתה כיון שאשה זו חלוקה בעיסתה שהרי לא היתה אוכלת עם יורשי הבעל שהם היו במזרח והיא היתה במערב לכן אמור מעיסתה קמצה מאותו שיעור שהיה ראוי ליתן לה למזונותיה וצמצמה מהם והותירה ועל יורשי הבעל להביא ראיה וזיכה שם ליורשי האשה בג' טעמים חדא דחלוקה בעיסתה ועוד שהיא מוחזקת בכל ועוד שכבר מתה ופשיטא דעל יורשי הבעל להביא ראיה וא"כ נראה דלאו מטעם כתובה נגעו בה אלא אנו אומרים שהם שלה מסיבת שמעיסתה קמצה אלא שיש להבין את דבריו במ"ש שעל יורשי הבעל להביא ראיה וקשה שהרי מצינו בכל מקום שהיורשין שהם מדאורייתא נקראים מוחזקין ומקבלי מתנה שבאים להוציא מידם עליהם להביא ראיה. וי"ל דהכא שאני דתרתי לטיבותא אשתכחת בהו יורשי האשה חדא שהם מוחזקין בנכסים