ויוסף אברהם רמח

פירותיו דודאי יורש הפירות גם לבניו אפילו שאינו מסויים כיון שמכרו עם דבר מסויים דודאי דבר שאינו מסויים לא נוכל לומר שאין לו תקנה עולמית להורישו לבניו

גם עמ"ש דא"כ הו"ל לרבי' למינקט רבותא וכו' וכתב משי"ח דדברים אינם מובנים דהא נקט רבי' רבותא וכו' כוונתי לומר דהו"ל לרבי' למינקט להדיא מילת אפילו והכי הו"ל למינקט כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שהמעשר שלי אע"פי שאמר לעולם אין זוכים בניו בזה והוה אגב אורחיה קמ"ל דפי' לעולם היינו עד סוף כל הדורות אבל עכשיו דנקט לעולם יש פנים לומר דפי' לעולם היינו עולמו של הנותן דהיינו זמן חייו לא כן אם היה אומר בפי' שאע"פי שאמר לעולם היו זוכים בניו אחריו

גם מ"ש כת"ר משי"ח על דברי התנא דאין כאן מקום עיון ולא פליגי בזה הריב"ש והרמב"ן עם רשב"ם ע"כ. ולפקד"ן דעדין יש מקום עיון שהרי כתב הריב"ש להדיא דאיזה דבר יקרא מסויים כגון שישאר המכור לבד והמשוייר לבד ובכגון דא הוי משוייר אבל אם במה שמכר בעצמו משייר איזה דבר לא יקרא שיור וכן גבי מעשר אע"פי ששייר להדיא מקום המעשר בשדה מ"מ לא נודע איזה מקום שייר אלא מקום שיזרע בו אחד מעשרה ואין זה דבר מסויים כיון שאין יודעים איזה מקום שייר והכלל הוא לדעת הריב"ש שיהיה חלוק כל אחד לבדו המכור לבד והמשוייר לבד ואילו רשב"ם כתב להדיא והילכך שייר בידו מקום בקרקע הראוי ליגדל בה מעשר וכמו שאמר לו שדה שלי אני מוכר לך לאריסות ע"מ שתטול אתה ט' חלקים ואני חלק אחד שהוא עשירי וכו'. הרי נראה להדיא שלא נתן לו מקום ידוע בשדה ואפילו הכי משום יתור לשון אמרינן כמי שאמר לו אני מוכר לך שדה לאריסות וכו' משמע דאם אמר בפירוש אני מוכר שדה לאריסות יורשים גם בניו השדה ההיא אע"פי שאינו דבר מסויים וזה שלא בדברי הרמב"ן דלדעתו בעינן שיהיה כל אחד חלוק לבדו המכור לבד והמשוייר לבד ואף שכתב הנ"י אבל לענין שיהא משוייר לבניו אחריו לא כיון שלא הזכיר מקום השדה בשיורו אלא המעשר וקאמר שלי על המעשר עי"ש. נראה לי דפי' דבריו דשייר מקום אחד לבדו מסויים בשדה בשביל המעשר והיינו ששייר מקום שיעלה ממנו המעשר. וכ"ת א"כ במאי נפיק האי לוקח ידי חובתיה במעשר כיון ששייר מקום מיוחד ולא נכנס בכלל המכירה