ויוסף אברהם כד

שכיון בזה שלא בירר שיחותיו בעת אשר שלח אותם אלא שלח אותם לביתו סתם והם ידעו כי הם לצורך בתו לנדונייתה וראיה לזה שהרי כתב כדי ליתנם לה בזמן הנישואין בנדונייתה או במתנה משמע דלא בירר שיחותיו במכתבו אי כוונתו לתת אותם בנדוניא או במתנה דאי לשם מתנה גמורה מעכשיו נתנם לה ודאי שהיה מברר ואומר קבלו תכשיט פ' לנדוניית בתי או לתת אותו במתנה בעת הנישואין אלא ודאי מדכתב או משמע שלא כיון למתנה גמורה ועוד דכתב כדי לתת אותם בנדוניא משמע שעדין לא נתנם לה גם ראיה לזה לפי שבאמצע התשובה הוקשה לו מההיא דשדר פיסקי שיראי לביתיה ותירץ דהתם כשפירש בפי' לשם מתנה הא לא"ה לביתיה שדר שיעמדו בעדו עד שיבוא משמע דבנדון דידיה דהריב"ש לא פי' לשם מתנה כלל כ"א בהזמנה בעלמא ולכן לא קנו אותם הבנים. עוד ראיה לזה שהרי כתב שהתנה ראובן עם חתנו שיתן לו סך כ"וך בכל דבר שירצה או כסף או זהב או מטלטלים ואם היו תכשיטין אלו ד"מ כסף וא"ל החתן שרוצה תכשיט מזהב ואינו רוצה במה שהזמין לו א"כ מה הועיל הזמנתו אלא ודאי בעת שהזמין לה תכשיטין אלו אין כוונתו להקנות אותם לה לגמרי. ומעתה ל"ק מה שהקשה הרב ב"ד ז"ל ממה שאמרו בערכין דהתם שאני לפי שכבר לבשום וזכו בהם ואפילו דברים שעדין לא לבשום מ"מ הרי לקחן לשמן משא"כ נדון הריב"ש דאפילו לקיחה לשמן לא היה שם כ"א שאנו אומרים כיון שאין לו בת אחרת ולא שלח אותם לסחורה לכן אנו אומרים שלבתו שלח. ומעתה לא פליג המבי"ט על דברי הריב"ש דהמבי"ט מיירי במי שגילה דעתו בפירוש ואמר שהכין והזמין אותם לשמה ולכן אילו לא כתב לבע"ח דקנאי ודאקנה היתה זוכה כיון שהכין והזמין אותם בפירוש לשמה משא"כ נדון הריב"ש שלא הכין והזמין אותם לשמה כ"א ששלח תכשיטין ומשו"ה לא זיכה לבת בחפצים ההם הן אמת כי מהרי"א סבר לה מר כדעת הריב"ש דברים כפשטן שאע"פי שלקחן לשמן לא זכו בשעת לקיחה עד שיתנם לה בפועל בשעת כניסתה לחופה

אכן נראה לומר כי המבי"ט לא סבר לה כן בדעת הריב"ש ובזה יתורץ שפיר מה שהיה לנו להקשות על דברי הרב החבי"ב דלמה לא הביא ג"כ דברי הריב"ש שהוא כדברי מהרי"א אלא שלפי שדברי הריב"ש סובלים שני פירושים כי יתכן לומר שדברי הריב"ש אמורים דוקא במה שלא גילה דעתו שרצונו ליתן לה אבל אם גילה