ויוסף אברהם רלו

בעלה ובזה נחה ושקטה תלונת המלינין והמחייבין לאשה ואומרים דכיון שהאשה הזאת עשתה כמה פעמים דבר מכוער וקרובים הם לודאי שעשתה עבירה ובפרט בנדון מהרא"ש הנז' ששני עדים ראו אותם מן החור שהם מנאפין ובאותו יום שעשו העבירה לא באו לב"ד אלא אחר כמה ימים ולא נתנו דעתן לכוין את הזמן ועכ"ז לפי שלא כיוונו את העדות הכשיר האשה לבעלה ובודאי הטעם מסתבר הוא שמצינו שהתורה חסה על הרשעים ונתנה לנו יד לחפש בזכותן ובזה נראה שלזה כוונו במ"ש חז"ל מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לחייב שחייב לומר וכו' דלכאורה קשה דהא פשיטא דאם יודע לו זכות שחייב לומר ומה לי רב ומה לי תלמיד אכן ע"פי האמור א"ש והוא דמנין שאפי' תלמיד שיושב לפני רבו ורואה שרבו וכל הסנהדרין הסכימו שחייב מיתה והתלמיד רואה שיש לו זכות אלא שאומר דכיון דהוא רשע וב"ד חייבוהו מיתה א"כ איש כזה אין לרחם עליו ת"ל מדבר שקר תרחק דעכ"פ כיון שהוא יודע לו זכות חייב לומר יען התורה חסה על הרשעים וכו' כנז' ואפילו יודעו ומכירו שהוא רשע גמור בענין אחר אינו רשאי לשתוק מללמד עליו זכות

והנה בנ"ד אפילו הבעל מודה שלא ראה שזינתה אלא שאומר מידי כיעור לא יצאה ועל כיעור זה רוצה לגרשה אכן כבר מצאנו למהר"ם מלובלין סי' פ' והביאו הבא"הט בסי' קט"ו סכ"ג דאם עד אחד מעיד על הכיעור אין חייב לגרשה אפילו אם הוא נאמן עליו כבי תרי עי"ש. וא"כ ע"י כיעור אין יכול לגרשה וכ"ש בנ"ד דאפשר דאפילו כיעור אין כאן דמה בידה לעשות ומה שלא צעקה כבר נתנה אמתלא לדבריה וא"כ היאך יכול הבעל למלט את נפשו מאריה דשבועה דרביע עליה

אחר זה הבעל הביא שלשה ב"א ושיחד אותם בממון ובדברים וידעו שאסור להתיר נשבע על דעת חבירו ועכ"ז התירו לו אכן נראה שלא עשה כלום שהרי מצינו להרב החבי"ב בי"ד סי' רכ"ח הגהב"י אות ע' שכתב דאפילו למ"ד דבדיעבד אם עשו לו התרה מותר היינו כשחשב המתיר והשואל שמותר להתיר לכתחילה אבל אם ידעו שיש שם אוסר להתיר ואפ"ה התירו בכה"ג לאו דיעבד מיקרי ואינו מותר וכ"ש אם ידעו ג"כ דיש דעות דאפילו בדיעבד אינו מותר מהר"א בן גאמיל בתשו' כ"י וכ"כ הרא"ם בתשו' ח"ב סי'