ויוסף אברהם רי

את ידיו תחתיו עד שיתמלא מים ומושכו ומשיקו עד שיתערב המים שבסילון עם מי המקוה כאחד ואפילו כשערה דיו והרי שני המקואות שהסילון ביניהם כמקוה אחד וכתב מרן בכ"מ משם ר"ש כגון שני מקואות בשיפוע ההר העליון אין בו מ' סאה והתחתון יש בו מ' סאה או יותר מביא סילון ונותן ראשו אחד בעליון וראשו אחד בתחתון וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר עד שירדו. למטה שיהיו מושקין למטה למקוה השלם כחוט השערה ליחשב כמקוה אחד וטובל אפילו בעליון וכו' ולכך נקט רחוק מן הקרוב לומר דלא חיישינן שמא יבוא אדם ויפסיק השקתו דלא עלתה לו טבילה. וקשה היאך מתחברין יחד וגבי כותל קתני כשפופרת הנוד או כקליפת השום ונראה לפרש דלא איירי הכא בחסר אלא בשלם אלא שהוא שאוב ומשיקו לכשר כדי להכשירו וסגי בחוט השערה דהקילו בשאובה דרבנן ושמא מטעם זה לא חיישינן בסילון אפילו יהיה קטפרס ע"כ. וגם בב"י הביא משם הרשב"א בת"ה בשער המים וז"ל הא דבעינן כשפ"ה היינו דוקא להכשיר מקוה חסר מן השלם אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה שאינו שאוב אע"פי שאין משיקו אלא כחוט השערה כשר לפי ששאוב אינו פוסל אלא מדבריהם והם הקילו בכך אע"פי שמימי השקה אינם רואין פני האויר ואפילו שאין משיקו אלא כשערה עי"ש. מכל האמור לעיל נראה דכשמתחברין מים השאובין עם מים הכשרים אפי' ע"י חיבור כחוט השערה הם כשרים ואפילו שהפסול הוא למעלה והכשר הוא למטה כיון שמחברם יחד נכשרו השאובים א"כ כ"ש בנדון דידן בענין הנעו"רא שמתחברין המים בחזרתן יותר משפ"ה שבזה הם מוכשרים בלתי ספק

וגרסינן בפ"ד דמקואות אמר ר"י בן בתירא מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים והיתה נקובה כשפ"ה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה ופי' ר"ש דמשנה זו לענין עירוב מקואות והשוקת היא אבן חלולה שתחת צינור המקלח מים מן ההר והיתה נקראת שוקת יהוא וכל הטהרות שבירושלים עושים על גבה ולא היה בשוקת מ' סאה אבל מקוה שלם היה בצידה ומי השוקת שהיו בראש ההר יורדין לתוכה ומתערבין בו דרך נקב כשפ"ה ע"כ. הנה מתבאר מתוך משנה זו שבירושלים בכל יום היו עושין הטהרות ממים שהיו באים מן ההר ובשוקת לא היה בה מ' סאה אלא שהם