ויוסף אברהם רח

מצינו לו בספרו אבקת רוכל סי' נ"ה נשאל על ענין הנעורא של עיר חמא שהוא הנהר בעצמו ומשם נמשך לעיר אנטוכיא הנז' ומהר"י צייאח רצה להתירו לפי שהכלים נקובים בכונס משקה ומרן ז"ל עמד לו מנגד ואסרו ואנו בני אר"ץ יע"א ואגפיה קבלנו סברת מרן ז"ל ואפילו מ"ש בתשובה וכמ"ש החיד"א ז"ל בברכ"י סי' כ"ה וא"כ איך נהגו בעיר הנז' היפך דברי מרן ושאל שם את פני הזקנים שבדור כיצד נהגו כן והשיבו לו כי כמה פעמים עברו עלינו תלמידי חכמים ותמהו עלינו ואנו משיבין כי אין לנו אופן אחר כי מזה זמן היו טובלין הנשים בנהר ופעם אחת ירדה אשה אחת לטבול ושטפו אותה המים ואבד זכרה כי הנהר גדול וקרוב לים ומאותו יום ואילך לא היינו שומעין לקול מורים וחזרנו למנהגינו הקדום ועמד מהר"ש הנז' ותיקן להם מקוה ממימי גשמים ונמשך הדבר עד היום הזה ואני הכותב בבואי לשם לעיר הנז' לרוח היום בשנת תרי"ו ראיתי כי צער גדול מגיע אליהם מדבר הזה כי מקוה זה אינם יכולין לפנותו בכל עת כי חוששין שמא לא יבואו גשמים ועי"ז המים תמיד הם סרוחים ולכן הגוים מחרפין ומגדפין אותם ואפילו שהם מוסיפין עליהם שאובה שהמשיכוה עכ"ז המים סרוחים ואז אני הצעיר עמדתי שם במרחץ וראיתי שהמים שנשפכין מן המרחץ יוצאין באמה שהיא חוץ למרחץ ומשם חוזרין לנהר אז אמרתי א"כ כשירצו למלאת המקוה יפתחו הברזא של מים הקרים שהם נמשכין מהבריכה הגדולה וילכו באמה וחוזרין לנהר ואז באותו עת ימלאו המקוה ונמצא לפי זה שהמים הם מחוברין עם הנהר ונמצא שבעת אשר מלאו המקוה היו מחוברין יחד עם הנהר. והנה מרן ז"ל לפי הנראה שלא ראה ענין הנעורא בעיניו אלא שמע מפי השמועה ולכן אין לתמוה עליו איך לא הכשיר המקוה בכה"ג וגם על מהר"י צייאח נמי אין לתמוה עליו אמאי לא הכשיר בכה"ג דאפשר לומר דהמרחץ של עיר חמא והמקוה שבו היו רחוקים מן הנהר והם הולכין מתחת לארץ ולא ראה חיבורם א"נ אפשר דהמים הנשפכין היו הולכין לגנות ופרדסין ואינם חוזרין עוד לנהר משא"כ בנדון דידן שהמקום קרוב והמים עין כל רואה אותם שחוזרין לנהר ועוד שבעיר חמא כיון שהמקום רחוק אפשר שיבוא איזה גוי ויצטרכו לו המים לגבול טיט ובין כך נפסק הקילוח משא"כ בנ"ד שהמקום קרוב ואפשר להעמיד שם ישראל לשמור המים ובפרט בתחילת הלילה בעת שתכלה רגל מן