ויוסף אברהם קצג

השתא מדבר בסתם הרשאה וכ"כ בב"י שכתב נמצאו ג' חילוקין בדבר וכו' מבואר מדבריו שגם הוא סובר שהרשאה לחוד ואג"ק לחוד עכ"ל. נמצא שהבין בדעת מרן שהרשאה לחוד ואג"ק לחוד וא"כ ודאי ההיא דס"א לחוד וההיא דס"ד לחוד. וכ"ת דעד כאן לא דיבר הב"ח אלא דוקא בהקנאה גמורה אג"ק ואין שם הרשאה כלל אבל אם כתב אג"ק בהרשאה דזיל דון וכו' שנא ושנא לא היא דאי הכי כשהקשה לו מההיא דעכשיו נהגו לכתוב בכל הרשאות אג"ק למה לו לתרץ דבתלמוד ובפוסקים הרשאה לחוד ואג"ק לחוד הו"ל לתרץ דההיא דנוהגים עכשיו לאו הקנאה גמורה אלא הרשאה אג"ק אלא ודאי נראה דאין לחלק בהכי וכל שכתב לו אג"ק אע"ג שכתב והקניתיו לו ד"א בחצרי ואגבן מניתיו והרשיתיו כוונתו להקנאה גמורה וכן מצאתי להרי"ף בתשובה שכתב בסי' ק"ס וז"ל המנהג שנוהגים שכותבין בהרשאות נתתי לו ד"א קרקע בחצרי ואגבן מניתיו והרשיתיו היש לדבר הזה עיקר מן התלמוד. תשו' יש לו עיקר והוא ממ"ש ניקניהו ניהלך אג"ק וזיל את כתוב לן התקבלתי כי הא דר"פ דמלוה תריסר אלפי זוזי הו"ל בי חוזאי וכו' שאין צריך הקנאה אג"ק אלא המטבע לבדו עי"ש. הרי לך להדיא דאפילו בהרשאה שכתוב בה שמזכה לו קרקע ואגבו ממנה אותו להקנאה גמורה איכוון והיא מ"ש בש"ס ניקניהו ניהלך אג"ק וגם נראה מדבריו דההיא דר"פ הרשאה היתה ולא הקנאה גמורה. ומעתה לפי האמור וכדברי הב"ח דהרשאה לחוד ואג"ק לחוד ומצד המנהג נהגו לכתוב בה אג"ק אכן מדינא אין צריך אג"ק ואם כתב אג"ק לחוד יספיק וכן ראיתי להדרישה שכתב בתחילת הסי' ז"ל אבל אין לומר דבכלל הרשאה שהזכירו הוא נמי אג"ק דהא זה לא נזכר בדבריהם וגם לא בדברי נהרדעי כ"א זיל וכו' וכן משמע לשון הגמ' והרי"ף והרא"ש דא"ץ אלא הם שני עניינים דבהרשאה אינו מקנה לו הממון אלא אחר שיתנו לו בידו וכן משמע לשון הרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך ולא שייך זכיה אלא אחר שבא לידו ובהקנאה אג"ק מקנה לו מיד אלא שאנו נוהגין בהרשאותינו להקנות אג"ק וג"כ לכתוב הרשאה כדי לצאת מכל החששות חשש מיתה וגם שלא יחזיק בממון לעצמו וכו' עי"ש. הנה מתבאר מדבריו אלה דהרשאה לחוד ואג"ק לחוד ואג"ק עדיפא מהרשאה דבאג"ק זוכה מיד כמו שזוכה בד"א קרקע ולדעתו דלא נהגו לכתוב בהרשאה שתיהן אלא כדי לצאת חששת מיתה שאין