ויוסף אברהם קפד

לה ומדברי הראב"י שהביא בע"הת כנז' כתב דלכתחילה יכתוב ליזיל ולידון ולהנפק ולא כתב הדברים לנוכח זיל דון וכו' ומהריט"ץ בסי' כ"ה נסתפק בזה ופשיט לה מדעתיה ואשתמיטיתיה דברי הראב"י הנז' דכתב דלכתחילה יכתוב כן וכן כתב ג"כ הרשב"ש סי' רל"ה הטה אזנך ושמע דברי בע"הת עצמו שם ח"ג הל' ו' שכתב וז"ל וכ"ש להרשאה שכתוב בה זיל דון והנפק לנפשך שאין לנו לחוש דדילמא מיית והרשאתו לאו כלום גם בשער הנז' ח"ד הזכיר ג"כ שלש פעמים דון וזכה וב"פ דון והנפק לבד ואם היא לעיכובא למה לו לדלגה. העשירי יהיה קדש הוא הרב המאירי הובאו דבריו בש"מ על ההיא דנהרדעי וז"ל גדולי המפרשים כתבו בנימוקיהם שאף שהמוכר שט"ח לחבירו שאע"פי שהוא קונה את החוב אינו יכול לתובעו מן הלוה מפני שיכול לומר לו לאו בעדד"א שהרי לא נשתעבדתי לך עד. שיכתוב לך דון עמו ותוציא לעצמך עי"ש. אחד עשר כוכבים הוא רש"י בדף ע' על ההיא דאמרו ואי כתב ליה למחצה לשליש וכו' פעם כתב דון וזכה ופעם כתב דון ואפיק לנפשך ואם היא לעיכובא למה לו לדלגה גם רש"י אשר סביבות הרי"ף דילג מלת זכי וכתב דון ואפיק ואם הוא אינו רש"י אלא מחבר אחר יהיה יותר סייעתא לדברינו. הי"ב שבטי הוא רבינו בע"הט בסי' קנ"ב שכתב בששה מקומות זיל דון ואפיק ולא הזכיר זכי ומה גם בעיקר נוסח ההרשאה שכתב זיל דון ואפיק לנפשך

וחזי הוית להסמ"ע בדרישה ס"ד שנתעורר בזה וכתב וז"ל לכאורה נראה דצ"ל זיל דון וזכה ואפיק לנפשך וכן הוא בגמ' ובהרי"ף ובהרמב"ם ובאשרי וכו' ל"נ דס"ל לרבינו דלפי מה שהשיב הרי"ף דסב הרי הוא כזכי למדנו ממנו דאין צריך לא סב ולא זכי דאם היה בעינן לכתוב זכי ודאי לא היה משיב דסב הרי היא כזכי דמה ענין סב שפי' טול לענין זכי אלא ודאי הכי השיב לו לא הצריכו חכמים לומר לשון זכיה אלא שיהיה כתוב בה לשון שמשמעו שיטלנו לנפשו וא"כ סב וזכי חדא היא ושוים וממילא נשמע מיניה דאף אם לא כתב שום אחד מהם כשר דהא בכתבו דון ואפיק לנפשך ג"כ נשמע מיניה דיטלנו לנפשו אלא שהרי"ף השיב לשואל ע"פי מעשה שהיה וכן נ"ל עיקר דודאי לא כיוונו חכמים ז"ל על לשון זכיה דלא מצינן לשון זכיה אצל הקונה לעצמו כ"א ע"י אחרים הזוכים אבל המחבר בש"ע העתיק לשון התשובה ומשמע דוקא קאמר גם שם