ויוסף אברהם קפא

עומדים בצידה ומוכנים לשנותה ולחתום עוד לאו דיעבד מיקרי והיא ממש נדון הרי"ף המובא בטור וגם מרן עצמו שפסק לההיא דהרי"ף בס"ז גם הוא מיירי כמו שכתבנו דמיירי כשהמרשה והמורשה עדין הם בעיר אחת ויכול לכתוב הרשאה אחרת וראיה על זה שכתב נוסח ההרשאה בס"ד וההיא דהרי"ף בס"ז ואם איתא דההיא דהרי"ף שבס"ז מיירי כשעומד עם הנתבע בעירו ואפ"ה פסל ההרשאה ההיא שלא היה כתוב בה זכי א"כ אמאי חילקן לשתי בבות וריחקן זה מזה והו"ל למרן לעיל בס"ד לכתוב וצריך לכתוב זיל דון וזכי וכו' ואם דילג זכי אם ירצה המחזיק לא ישיב לו דבר שיאמר לו לאו בעל דברים דידי את דהוה משמע דאפילו בדיעבד שעומד עם המחזיק בעירו אפ"ה המחזיק לא ישיב לו דבר ועוד דהול"ל בס"ז התובע את חבירו בהרשאה שאין כתוב בה זכי אלא ודאי נראה דבס"ז לא מיירי אלא בספק ההרשאה עצמה אם אנו צריכין לשנותה אם אין כתוב

ומעתה ע"פי האמור נתיישב מה שיש לדקדק על דברי מרן והוא דמאחר שפסק בב"י כדברי הרשב"א שלשון זה לאו דוקא וה"ה לישנא אחרינא דמשמעו דמקנה ליה ש"ד א"כ אמאי לא פסקה להדיא בש"הט ואף שיש כמה דינין שפסקן בב"י והשמיטן בש"ע מ"מ בזה נוכל לומר דכיון דהשמיענו בס"ז דסב וזכי חד הוא ובאמת סב לחוד וזכי לחוד אלא שעניינם אחד א"כ הרי פסק דברי הרמב"ם והרשב"א א"כ ה"ה נמי כל לשון דמשמע דמקני ליה ש"ד ואפילו לכתחילה יכול לשנות מדברי הש"ס וא"כ לפי כל האמור לעיל ומדברי הב"ח הנז' יש להכשיר בפשיטות שטר הרשאה שבנ"ד הבא מארץ מרחקים בלתי שום ספק

ואיך שיהיה נמצינו למידין שהרשב"א בשני מקומות הזכיר דון ואפיק לנפשך ולא הזכיר זכי ואם היא לעיכובא למה לו לדלגה גם את השלישי מצינו לו עוד בח"ב סי' רכ"ד בד' מקומות דון ואפיק לבד. והד' בסי' רל"ו כתב כן. הה' בתשו' הביאה רבי' בצלאל בש"מ פ' הגוזל עצים על דף ק"ד שאלת וכו' דליכא תקנתא אלא בהקנאה גמורה אג"ק וכו' והשיב דכיון שכתוב בה זיל דון ואפיק לנפשך הקנאה היא וכו' וסיים עוד אבל כל שהוא ע"פ אין לו הקנאה אלא באגב ומעמד שלשתן והרשאה כעין הקנאה דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשך וכ"כ עוד שם על דברי הרז"ה הו' מ"ש הרשב"א והביאו