ויוסף אברהם קעז

כתב וז"ל שאלת מי שמרשה את חבירו בשטר וכתוב בשטר הרשיתיו הרשאה גמורה וכו' לידון ולהנפק לנפשיה וכל מאי דמתעני לך מן דינא עליה דידיה הדר והשיב דט"ס נפל בהרשאה במ"ש עליה דידיה הדר ושמא כך היה כתוב עלי דידי הדר וכו' ועוד בשעה שנתפשר שלו היה כל שלא חזר בו המרשה כדעת הראב"ד שכתב בחיבור הרשאות שעשה דלא אמרי' שליח שוייה אלא בשמהר בהרשאה וחזר בו ממאי דא"ל זיל דון והנפק לנפשך אבל אם קדם המורשה ואמר לעצמי הוצאתי הדין עמו דאי לא מאי קא מהני לענין הרשאה כי כתיב זיל דון והנפק לנפשך והרי כיון שחזר וא"ל וכל מאי דמתעני הרי חוזר מהמתנה אלא ששתי הלשונות קיימין עי"ש הרי להדיא כי בהרשאה ההיא לא היה כתוב בה זכי ואיך לא פסל את השטר משום שלא היה כתוב בה זכי ואדרבה במילת עליה דידיה הדר כתב שט"ס נפל בשטר ואיך מילת זכי לא העתיקה כלל וגם כשאמר אבל אם קדם המורשה ואמר לעצמי הוצאתי למה לא אמר לעצמי זכיתי והוצאתי כיון שהיא עיקר בשטר ובלא האי השטר פסול גם בהעתיקו דברי הראב"ד לא העתיק כ"א דון והנפק לנפשך גם מרן בב"י בסי' קכ"ב העתיק דברי הרשב"א וז"ל כתב הרשב"א בתשו' דמ"ש שצריך לכתוב זיל דון ואפיק לנפשך משום דינא קאמר ואי משכח לישנא אחרינא דמשמע מיניה דמקני ליה שפיר דמי ע"כ. הרי גם מרן העתיק דברי הרשב"א בלתי שום חולק ולא הזכיר מילת זכי ועוד דנראה מיניה וביה הכי שהרי כתב שלשון זה שאמרו נהרדעי לאו דוקא וה"ה כל לשון שמשמעו שמקנה לו ש"ד ויקשה על זה דא"כ אמאי הצריכו בש"ס זכי והנפק ובחדא מנייהו סגי כל שמשמעו שמקנה לו אלא ודאי כי סבר לה מר הרשב"א ז"ל דבש"ס לצדדין קתני או הא או הא ובחדא מנייהו סגי והכריח זה מדברי הש"ס שאמרו משום דא"ל לאו בעל דברים דידי את וא"כ כיון שכתב או זכי או הנפק לא יוכל לומר כן שיאמר לו כבר א"ל זכי או הנפק לנפשך ואני בעל דינך

והנה יש להכריח דגם הרי"ף והרמב"ם ס"ל כדברי הרשב"א דדברי הש"ס לאו דוקא אלא כל שכתוב לשון שמשמעו דמקני ליה ש"ד והרמב"ם כתב להדיא בפ"ג מה' שלוחין דון וזכי והוציא לעצמך וכיוצא בעניינים אלו גם הרי"ף כתב דסב הרי היא כזכי ובאמת הרואה יראה כי סב לחוד וזכי לחוד אלא שעניינם אחד