ויוסף אברהם קעד

אותם חוץ מן העישור והרי בנדון מהר"מם הנז' הזכיר תחילה שהוא כבר נתן לשני בניו הראשונים לנדוניית נשותיהן ומדוע יגרעו אלו לכן אני אומר שיטלו בראש כל אחד נ"ה זהובים כנראה דלהבנים נתן להם לצורך נישואין ואח"ז אמר וגם לבתי ל' זהובים כנראה שגם בתו לצורך נישואין הם לנדונייתה שמדבר בה קודם לזה ועוד אחרת דכתב שם דבאותן המדינות יש להם מנהג קבוע לכתוב להבת שטר מתנה ומנהג פשוט הוא שלוקחים שטר זה דוקא ולא עישור משא"כ בנדון דידן דלא יש מנהג זה ועוד דלאו הרשב"א לחוד קאי בסברא זו אלא מרן ומור"ם ומהר"י אדרבי סי' שט"ו ומהריק"ש בס' ערך לחם וכמה פוסקים מהאחרונים וא"כ איך יוכל לומר קי"ל נגד כל הני רבוותא. וראיתי להרב דבר משה ח"ב סי' פ"ג שנשאל בכיוצא בנ"ד והביא לחכם אחד שכתב שנוטלת ק"ך זהובים שצוה עליהם אביה חוץ מן העישור והוא פליג עליה וסבר דנוטלת אותם במקום עישור נכסי. אכ"ן דבנ"ד גם הוא יודה דנוטלת אותם חוץ מן העישור והוא דלא כתב כן אלא בנדון דידיה שכבר השיא לשתי בנותיו ונתן לכל אחת ק"ך זהובים וגם לזו הקטנה צוה לתת לה ק"ך זהובים כמו לשתים הראשונות לצורך נישואיהן ובודאי בכגון זה לנשואיה נתן כיון שנתן כשיעור הזה לאחיותיה וטעם זה כתבו הרב ד"מ להדיא ועוד טעם אחר כתב לפי דשם היתה הבת קטנה ונתן לה העישור אע"פי שהיתה לוקחת אותו מאחיה לפי שהיא קטנה וצריכה לטרוח לרדוף אחר אחיה לקחת מהם העישור משו"ה יחד לה מקום לגבות משם ק"ך זהובים בלתי טורח משא"כ בנ"ד דלאו קטנות הן השתי בנות הנז' ועוד אם באנו לומר דמהר"ם מינץ פליג על דברי הרשב"א ויכולין לומר קי"ל כדברי מהר"ם מינץ הנה גדול אחרוננו הוא הד"מ לא עלה על דעתו לומר שמהר"ם חולק על הרשב"א בזה אלא כתב דמהר"ם מיירי במקום שהיה ש"מ וצוה כשהיה חולה ואח"ז עמד מחולייו דקי"ל בטלה צואתו משו"ה אינה נוטלת הל"ז חוץ מן העישור ואה"נ דאם הצווא' היתה עשויה כדת היתה נוטלת הל' זהובים יותר מהשטר דאמרינן דהשטר הוא מטעם ע"ן והל"ז מכח צואה אבל אם הצוואה אינה עשויה כדין אינה נוטלת יותר מהשטר עיש"ב בדברי הרב ושם תראה שאינו דומה נדון דידיה לההיא דמהרמ"ם וא"כ דל מהכא דברי מהר"ם לנדון דידן ואם נאמר דבנ"ד שנתן רוב ממונו לבנותיו אמדינן דעתיה שכוונתו שאלו המתנות יהיו במקום