ויוסף אברהם קעא

שבנ"ד שבריא היה כיון שהיה בקנין מ"מ כיון שצוה ומת מצוה לקיים דבריו ובנ"ד כבר נתן להם בעודו בחיים

עוד יש להביא ראיה מדברי הב"ח שכתב על מה שהקשה מרן דמאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דמקבל מהנה וכתב הב"ח ופי' דכיון דאין מעמד שלשתן בגוי א"כ ליתא בבריא ולפיכך ליתא בש"מ וכו' ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו במתנת ש"מ המשכון כדי לגבות החוב קני גם במתנת ש"מ גם החוב וכי היכי דבבריא אם מקנה לחבירו המשכון באחד מדרכי הקנייה לגבות בו החוב קני ה"נ בש"מ קנה בדיבורו אבל באינו מקנה לו המשכון כ"א החובות בלבד לא קני בש"מ עי"ש. והנה דבריו באו כספר החתום במ"ש וכי היכי דבבריא אם מקנה לחבירו המשכון באחד מדרכי הקנייה דקני וקשה כיון דישראל מגוי לא קנו משכון א"כ היאך יכול להקנותו לחבירו כיון שאין גופו קנוי לו לכן נראה כי הוא מדבר על הידוע כמש"ל דאף דבאמת גוף המשכון אינו קנוי לו כיון שהוא של גוי מ"מ אם מכרו לחבירו שנא ושנא כמ"ש מרן בי"ד סי' קס"ט ומהרי"ו שהביאו מור"ם בא"ה סי' כ"ח והנה לעיקר חילוק הב"ח הוא שיש הפרש בין אם מקנה לו החובות בלבד ובין אם מקנה לחבירו המשכון כדי לגבות החוב וחילוק זה כתבו מרן בב"י בי"ד סי' קס"ט שכתב לענין הרבית עש"ב

וכן יש עוד להביא ראיה דהמשכון אע"פי שהוא של גוי קנוי הוא לישראל והוא ממ"ש מרן בב"י ח"מ סי' ע"ב מחו' ל"ח וז"ל מ"כ משכונו של גוי ביד ישראל ובא ישראל אחר ליטול המותר מחמת שהיה הגוי חייב לו לכאורה נראה לדמויי לההיא דפרק הפרה משכונו של גוי ביד ישראל וכו' זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר וכו' ונכסוהי דאיניש אינון ערבין ליה על כן דעתי נוטה דגבי המותר על המשכון אבל בענין שלא יבוא בעל המשכונות לידי הפסד אם יבוא הגוי. ומרן ז"ל חלק עליו וכתב דזכה זה במשכון שבידו לכל רבית שיעלה עוד עי"ש הרי להדיא כי ישראל שהמשכון בידו זכה בו כנגד כלו ואפילו שא"ל אני נותן לך קרן ורבית שיש לך עד היום הזה אין מוציאין מידו כלום כי יאמר לו כבר אני זכיתי במשכון ואני רוצה להרויח ממנו עוד ואם איתא דישראל מגוי לא קני משכון והוא חשוב כאילו הוא ביד הגוי א"כ למה יוכל לעכב על חבירו מלתת לו המותר כיון שאינו קונה משכון מהגוי: