ויוסף אברהם קנב

היורשין אחר חמשים שנה בלתי שיהיה בידו שום מחאה

ונראה עוד לומר דבנ"ד שנשתהו זמן מרובה והם תובעים מדור שלישי בכה"ג לא אמרינן דהאחין אין מחזיקין זה על זה וראיה לזה ממה שכתב הרב פני אהרן ח"מ סי' ג' שכתב בתוך דבריו דלפי מ"ש מהרשד"ם סי' מט"ר דהא דהיורד ברשות שאין לו חזקה היינו כשלא נשתהא כ"כ זמן בידו אבל אם נשתהא תשעה שנים שאין רגילות להשהות כ"כ הוי חזקה וכו' עי"ש. א"כ נראה שבנ"ד שעבר זמן מרובה יותר משני היובל כ"ע מודים דזכה ראובן בשלו וא"ת דשאני הכא שהוא גברא אלמא אין זו טענה כלל חדא דהאח האחד הלך ודר בדמשק והיאך הניח נחלתו והלך ומה יש לו עוד פחד מדודו ועוד כבר כתבנו דמחאה לפני הדיינין ומעשה ב"ד בידו אין ממנה שום פחד כלל ובנקל יכול לעשותה והב"ד עצמם שעמדו לפניהם ולא יכלו עליו הם היה להם ליתן לו עצה בזו ומדלא עשו כן בודאי שכבר קבלו האחים דמי חלקם מאחיהם כן נראה לי לכאורה: נאום הצעיר אברהם דיין ס"ט סימן י"ב

שאלה ש"ץ שסיים תפילתו תפילת י"ח אם מותר להפסיק בדיבור בין התפילה לחזרה ואם ת"ל דאסור לו להש"ץ לדבר בין תפילה לחזרה אם יש היתר לומר איזה ד"ת ובקשה בין תפילה לחזרה וגם כל אדם אם מותר לדבר בין תפילה לחזרה ובין נפילת אפים וגם ש"ץ עד אימת יכול לדבר ושם נקראת גמר תפילתו ועוד אם מותר לילך ממקום למקום אחר גמר תפילתו בלחש ואפילו שאינו מדבר כלום ויבוא שכמ"ה

תשובה כתב מרן בב"י א"ח סי' קל"א משם תלמידי הרשב"א בהזהב וז"ל גבי עובדא דר"א מכאן דקדק רבי' שאין לדבר בין תפילה לתחינה והיינו דאמרינן כל יומא לא הוות שבקא ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקת מכוונת תפילתו להפסיק בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה נשמעת אלמא דאינו בדין