ויוסף אברהם קל

הוצרך לדינו של מהרי"ב אבל בנ"ד דמרן עצמו כתב דתקנת דמשק וטולי' חדא היא וגם מהרלב"ח ודעימיה כתבו דכן המנהג וגם הרמ"ג כן כתב מי יקל ראשו לעשות היפך דבריהם ומה גם דאיכא שבועת ה' ביניהם דנשבע החתן לקיים התנאים הנז' בכתובה והרי קי"ל ספק שבועה להחמיר ועם שמהריב"ל בח"ג סי' קי"ד כתב דאין לחייב לבעל מכח שבועה דכבר הכריע בכמה מקומות דאמרינן קנין אין כאן שבועה אין כאן כבר מצינו למופת הדור מהר"י חזן בס' חק"ל א"ה סי' מ"ג שכתב דהכרעת כל האחרונים להחמיר עי"ש שלא כדברי מהריב"ל והוקשה לו מדברי מהרש"ך ח"ג סי' מ"ח שכתב שבתנאי ההשבון שסובל שני פי' יכול המוחזק שהוא הבעל לומר להכי נתכוונתי ופטור גם מצד השבועה והוא ז"ל תי' שיש חילוק בין נשבע ע"י עצמו ובין נשבע ע"י בקשת חבירו עי"ש. ועוד נלע"ד לתרץ דבנ"ד דכ"ע ידעי לה להאי מילתא בתורה שבע"פ שכל זמן שלא חיה ל"י הוא נפל ואף בנ"ד הבעל יודה שכך הוא המנהג א"כ איך יוכל עכשיו לומר לא כך נתכוונתי ודבריו סתראי נינהו ויכניס עצמו בספק שבועה החמורה

ומצינו למהרש"ך ח"ג סי' מ"ח שכתב דמה שנהגו לכתוב שיחיה הולד אחריה ס' יום או צ' יום אין זו סתירה לתקנת טולי' כי אדרבה מייפים ומחזקים תקנת טולי' במה שכוונו לזכות וליפות כח יורשי האשה כי בזמנם לא היתה כ"כ גדולה הנדוניא כמו הנדוניא שהורגלו ליתן אחר אותו הדור ובפרט בזמנינו זה ולכן ראו כי בזמנם שלא היתה הנדוניא גדולה יספיק שלא יהיה להם עגמת נפש בל"י אמנם בדורות שבאו אחריהם שנותנים נדוניא בסך גדול התקינו שיהא הזמן גדול או ס' יום או צ' יום. והנה כפי הנשמע מרוב המקומות אשר שמענו את שומעם נהגו לכתוב ל"י ואין פוחתין מזה הזמן אמנם יש שמוסיפים עי"ש וא"כ בז"הז שאבי הכלה נותן נדוניא גדולה לחתן ויש שמוסיפים ונותנים קונטאנטי היה ראוי להוסיף על הימים ולהתנות שיחיה הולד ד' חדשים או יותר כדי שלא יהיה להם עגמת נפש לאבי הכלות ושורו טבוח לעיניו א"כ כשלוקח הבעל הכל בבן שחיה יו"ד ימים ואפילו למילה לא זכה אם הוא כחוש ודאי שאין לך עגמת נפש יותר מזה וגם כי צריך הבעל להכניס עצמו בספק שבועה החמורה בשביל ממון הקל וכן מצאתי ג"כ להרב כנסת יחזקאל סי' ס"א שנשאל על כיוצא בזה ועלה בהסכמה