ויוסף אברהם קיח

הראוים לאותה שעה דאין יכול לפטור עצמו מטעם דאדעתא דהכי לא נתחייב דא"כ הו"ל לאתנויי עי"ש הרי דהמזונות הצריכים לה בחולייה מתחייב בהם ולא נפטר כ"א דוק' משכר הרופא ואף שמור"ם בח"מ סי' ס' ס"ג כתב משם מרן בב"י דאם חלה הניזון אינו חייב ברפואתו רק בדמי מזונות כמו שהיה בריא וכתב הלבוש דאינו חייב במזונות של רפואתו כבר נרגש הרב ב"ח מזה וכתב דלא כתבו נן אלא דוקא במי שנתחייב סתם אבל בנ"ד שנתחייב לזונה על שלחנו אפילו היא חולה צריך לתת לה מזונות הראוים לתת לה בימי חוליה לכל עת בזמנו

ולפק"ד נראה לדקדק דין זה של הב"ח מדברי הרא"ש שהביא הטור בא"ה סי' קי"ד שכתב דמי שמתחייב לזון לחבירו דעתו שיפרנסנו כאחד מבני ביתו ולא שישוהו לרע מכל בני ביתו וכו' לפיכך כל המתחייב בפרנסת אדם מתחייב לפרנסו כשאר בני ביתו ואם חלה אינו חייב לרפאותו עי"ש ומדלא כתב ואם חלה אינו חייב לרפאותו ולא לתת לו מזונות הראוים לו בימי חלייו משמע דוקא רפואה שהיא צריכה רופא ושכר סממנים אינו חייב להביא לו אבל מאכלים הקלים הראוים לחולה חייב להביא דאל"כ הו"ל להשמיענו רבותא טפי דאפילו מאכלים הקלים הצריכים לחולה אינו חייב להביא לו וממילא משמע דכ"ש רפואה שאינו חייב לרפאותו דאפילו מזון החולים אינו חייב להביא לו וכ"ש רפואה. עוד נראה לדקדק כן מדכתב שחייב לפרנסו כאחד מבני ביתו א"כ כמו שאם חלה אחד מבני ביתו שמביא לו מאכלים הקלים הצריכים לחולה כך האיש שנתחייב לזון חבירו חייב. להביא לו מאכלים הראוים לחולה אבל שכר הרופא והסממנים זה ענין אחר והוצאה אחרת ולא שייך למזונות שנתחייב בהם ומ"ש הרב ב"ד בדעת מרן משמו של הריטב"א דלא כתב שאין חייב ברפואתה אלא דוקא המתחייב לזון לחבירו אבל כשנתחייב לפרנס חייב אף ברפואה ע"ש כי לדעתו מילת פרנסה משמע כל הצריך לה. אכן אין האמת כן בדעת מרן שהרי בא"ה סי' קי"ד פסק לההיא דהרשב"א וכתב שם דאינו מתחייב במלבוש אלא א"כ כתב איזון ואפרנס ומשמע דאפילו כתב ואפרנס אינו מתחייב אלא דוקא במלבוש ולא בכל דבר הצריך לה ובכלל הרפואה אלא דוקא לענין מלבושין וא"כ איך כתב בדעת מרן