וילקט יוסף שח

כו קרבנות עשרה בהמות טהורות יש מן הג' דהיינו שור צאן ועזים צוה הקב"ה להביא מהם קרבן ומן הז' לא והוא כי בזמן שהאדם עוסק בתורה אינו צריך לקרבן כי התורה עומדת במקום קרבן לפיכך לא צוה להביא קרבן מז' בהמות אלו לפי שהם מורין על התורה שנ' בה חצבה עמודיה שבעה וז' בהמות אלו מורין על התורה ואלו הן איל שנ' בתורה אילת אהבים ויעלת חן וצבי ע"ש שארז"ל הוי רץ כצבי בעבודת הש"ית וכענין שנ' דרך מצותיך ארוץ וזמר ע"ש שנ' זמירות היו לי חוקיך ודישון ע"ש שנ' דשנת בשמן ראשי והוא התורה הנמשלה לשמן שמביא אור לעולם ויחמור ע"ד שאז"ל לעולם ישים אדם עצמו על ד"ת כחמור למשאוי וכתיב יששכר חמור גרם ואקו מתרגמינן יעלה ע"ש שנ' ויעלת חן. ותאו פי' שור הבר ע"ד שאז"ל לעולם ישים אדם עצמו על ד"ת כשור לעול וכו', וכתיב ורב תבואות בכח שור וזהו שור הבר כי בר הוא לשון תבואה ורמז לתורה שנ' מונע בר יקבהו לאום וארז"ל אין בר אלא תורה הרי שז' שמות אלו של הבהמות הטהורים מרמזים על שבח התורה הנמשלה בז' דברים אלו ולכך לא צוה הקב"ה להביא מהם קרבן להורות שבזמן שעוסקין בתורה אינן צריכין לקרבן כי התורה במקום כל הקרבנות אבל הג' בהמות בקר צאן ועיזים המורים על ג' נפשות שבאדם צוה להביא מהם קרבן כדי לכפר על ג' נפשות כי שור מרמז על הנפש השכלית וצאן מרמז על הנפש הבהמית ועיזים רמז לנפש החיוני וג' אלו כוללים כל פעולות האדם ועל פיהם כל ריב וכל נגע ומשפט האדם ומעשהו (שם):