אורים גדולים צב

שהפרישה הזאת אם כי בצורתה היא העדר ושלילה יהפכה לקנין והוי', דאם יפרוש מצד שיאמר אי אפשי א"כ הוי שלילה מוחלטת, ע"כ יראה לאמת בלבבו דהפרישה הזאת והשלילה נמשכים מן קנין מן קיום התורה וההליכה בדרכי ה', דאז הלא גם השוא"ת נכנס בכלל הווי' וקנין, וכמו שמסיים בדבריו הקדושים נמצא פירש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, דהגם דצורת הענין כפי חציונותו הוא רק פרישה ושלילות, בכ"ז הרי נכנסים תחת כלל של המקבל עליו עול מלכות שמים דהוא מקנין נצחיי והוי' עולמית, וע"כ גם בזה הקפידה התורה שהמצה שהיא העדר ושלילה תהיה עשויה באופן שיהיה בולט בה כוונה תכליתית ושיראו כולם שהיא העדר רצוני, כי אחרי שהיא נעשה מדבר שאפשר להתחמץ, ובכ"ז הוא משמר את העסה שלא תתחמץ, א"כ יש בזה כוונה תכליתית, אבל אם יעשנה מעסה שאין בה כח החימוץ א"כ הוי העדר משום העדר היכולת, והוי העדר המוחלט ונחשב לאפס ולא תתמשך ע"ז שם קנין והוי', וע' בספרי חו"ת ח"ב צד רי"ז בהערה שהבאתי שם הא שאמרו בע"ז (ס"ג ע"ב) לענין שכרו לשבור ביין נסך עיי"ש מש"כ, והדברים ארוכים לענין כמה דברים ויחסתי ענין זה לדעת האומר דקורע נקרא מתקן משום דקעביד נ"ר ליצרו ועיי"ה שבת (דף ק"ה ע"ב), ורמב"ם (פ"ח מהל' שבת ה"ז), וא"כ חזינן דאחרי דיש לו כוונה מיוחדת בהקלקול וההעדר הוי כתיקון והוי', ואחרי כל זה מובן דיש מקום לחקור אם אחד מסר איזה דבר לשמור למען לאבדו אבל היה לו רצון בתנאי האיבוד שיתאבד דווקא באופן כזה והוא לא מלא חוקי השמירה ונאבדה באופן אחר ע"י פשיעה שלו אם חייב או לא, אם חוקי השמירה מתקיימים גם באופן כזה, או דחוקי השמירה נתנה התורה רק באופן אם המפקיד רוצה שהדבר השמור יתקיים, אבל לשמור למען לאבד הגם שכפי חוקי ההעדר יש אולי מקום לחלק העדר כזו אחרי דרוצה בההעדר, בכ"ז לענין שמירה נחשב להעדר ולא חל ע"ז שמירה, וע"ז הביאו דמהקרא של לשמור יש לדייק גם שיתקיים אבל ולא לאבד, אם רק מוסר לאבד הגם שיש לו כוונה בתנאי האבוד והוי כמו ענין תכליתי, בכ"ז לא שייך שמירה ע"ז ולא חל חובת ותנאי השמירה, ואח"כ מצייר שני מיני אבוד שרחוקים זה מזה, בכ"ז משתווים בזה שנותנים לו ע"ז התנאי שלא יוחזרו לידו רק להעבירם ממנו ורק ההעדר יבא בתנאי מיוחד כמו לקרוע, שרוצה שהאיבוד יהיה דווקא באופן הקריעה וממילא נכלל בזה שרוצה שתתקיים עד שיקרע או שרוצה להעדירם באופן זה לחלק לעניים, בכ"ז חוזר להכלל ולא לאבד, דסוף סוף אינו מוסרם שיתקיימו בעדו רק שישללו ממנו וע"כ לקרוע ולחלק עומדים תחת גדר אחד, דשניהם הוו בכלל איבוד, ועקר כובד הדין הוא בהך בבא של ולשמור ולא לאבד והני שתי בבות של לשמור ולקרוע ולשמור ולחלק הם ציורים מענין איבוד, ובספרי כתבתי דיש כ"פ באופן זה, ועי' ספרי עב"י על הל' עדות סי' ט' מש"כ באור הגמ' בב"מ (דף ס"א) לא תגנוב על מנת למיקט כו', והנה זה ברור דמה דממעטינן מלשמור כולל גם פשיעה, דפטור גם מפשיעה, דהא העדר הפשיעה בשמירה הוא מחיובי השמירה דמי שאינו מקבל עליו לשמור [כמו אם אמר הנח לפניך] לא יתחייב על פשיעה, ואחרי דנתמעטו מולשמור ממילא פטור אף מפשיעה לשיטת הרמב"ם וכמו שכתב הש"ך בחו"מ (סי' ס"ו ס"מ ס"ק קכ"ו) והדברים ברורים מאד, וכיון שכן י"ל דא"ש מה שמקשים מזה על מזיק בידים, דהכא מוכח דפטור על פשיעה ממילא יש להוכיח מזה דפטור גם על מזיק בידים, וא"כ יש מכאן הוכחה גדולה לשיטת הרמב"ם, וממקום זה שכולם באו לסתור דברי הרמב"ם, לא לבד שאין סתירה משם כי עוד יש להראות דמשם יש לחזק דבריו, ויתר הקושיות שהקשו על הרמב"ם יש ג"כ לתרץ ואין פה המקום מזה, כי הענין הזה לבררו על נכון יש להאריך בו

י) ומעתה כיון דמבואר דפשיעה בשמירה הוי ג"כ כמו מזיק בידים, א"כ לא יתיישב תירוצי, כ"כ וגם מעט דחוק הוא לאוקים גם דבריו בהל' שאלה ופקדון דקאי רק בפשיעה במזיק בידים דמפשטות דבריו משמע דקאי בפשיעה בשמירה, וע"כ נ"ל דבאמת כוונת הרמב"ם היא גם על פשיעה בשמירה דאם יש עדים צריך לשבע שלא פשע דאחרי דפשיעה הוי כמזיק בידים והחיוב מונח בעצם הנתינה, דעי"ז שנתן לו והוא קבל עליו לשמור ע"כ מתחשבת אח"כ הפשיעה על חשבון המעשה של הקבלה ונחשבת למעשה, א"כ ממילא צריך לשבע שבועה שלא פשע והוית שבועה עקרית ושרשית כמו השבועה שאינה ברשותו, ובכ"ז מתיישבים דבריו במה שכתב (בפ"ד מהל' שכירות ה"א) ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע, דמשמע דבאה רק ע"י גלגול דזה וודאי דבעת שיש לחוש אולי הוית ברשותו יש יותר להחליט דאיכא ברשותו, דהנה השתי שבועות של אינה ברשותו ושלא פשע סותרות זא"ז, דבעת שחושבים שישנה תחת ידו לא שייך לומר שפשע, ובעת שאנו חושבים אותו שפשע אין לומר שישנה ברשותו, וע"כ דבאים מספק דאחרי דאין אנו יודעים איך שהיה יש לספק בשתיהן, והנה זה וודאי דיותר נוטה לומר דישנה ברשותו מלספק שפשע, וע"כ כל עוד שיש לחשוב שהוא ברשותו יש לו לשבע שאינו ברשותו, והוית השבועה הזאת השבועה העקרית, ושלא פשע באה ע"י גלגול, אבל בעת שיודעין שאינה ברשותו צריך לשבע שבועה שלא פשע דאז הוית השבועה הזאת שבועה העקרית והוא ברור בדבריו, וא"כ מתיישבים דבריו דשניהם אמת דשבועה שלא פשע כשהיא לעצמה הוית ג"כ שבועה העקרית, וכשהיא עם שבועה שאינה ברשותו הוית שבועה שא"ב העקרית

נשוב לעניינינו דהעיקר הוא כהנתיב הראשון דסבת החיוב מחיוב שבועת השומרים הוא מצד