אורים גדולים צא

שיודע מראש כי יתאבד שם ע"כ שהפקיר, א"כ י"ל דהכא בשומר יש לחשוב הפשיעה למזיק בידים, ואף דמצינו בגמ' דקראו לזה שמניח הדבר במקום גלוי שעלול להפסד] ביחס ההיזק רק בשם גרמא, וכמו דמצינו בפסחים (דף ט"ו ע"א) דעל דברי ר' יהושע שאומר אם היתה מונחת במקום המוצנע יניחנה במקום התורפה ואם היתה מכוסה יגלנה אמרו שם ע"ז מי דמי התם גרמא בעלמא הכא בידים, א"כ חזינן דזה נקרא רק גרמא בעלמא, ואולם הכא בצירוף זה שקבל עליו מתחלה לשמור ועלי' קא סמך י"ל דזה הוי כמזיק בידים, וגם הכא יש להשתמש מעט עם הסברא של צירוף מעשה הראשונה דהוא עשה מעשה שקבל ממנו בתורת שמירה, וע"כ אם הוא פושע אח"כ מתייחסת המעשה הראשונה לזה, עד שמשו"ז יש לקוראו בשם מזיק בידים, ויש להביא ראיה לזה דפשיעה הוי כמזיק בידים, דבב"ק (דף צ"ג ע"א) על המתני' שאמרו שם שבר את כדי קרע את כסותי חייב הקשו בגמ' ורמינהי לשמור ולא לאבד לשמור ולא לשמור ולא לחלק לעניים, ויש להתפלא מאד על קושייתם הא הכא ממעטו להו רק משמירה והכא דמתני' הוי מזיק בידים ממש, וא"כ הלא י"ל דנהי נמי דנתמעטו משמירה אבל בכ"ז י"ל דאם מזיק בידים חייב, וכבר הקשו כן הראשונים ז"ל ועיי"ש בתו' ד"ה ורמינהי ובש"מ שם, ותירוצם דחוק מאד דאם נימא דמשו"ה הקשו משום דהכוונה של ולא לקרוע הוא שנותן לו ואמר לו לקרוע והפטור הוא משום דאם אחד הרשה לקרוע יש בידו לקורעו ואינו מתחייב בעד זה וא"כ מוכח מכאן דגם מזיק בידים פטור, [עיי"ש ברשב"ם שמביא כן בשם הרמ"ה] הלא לפי"ז יקשה דאיך כלל זה האופן של ולא לקרוע עם הא של ולא לחלק לעניים, והאיך יש להוכיח מהך תיבה של ולשמור ששולל אם אומר לו לחלק גם הא דאם אמר לו לקרוע שאינם משתווים כלל זל"ז, ובלא"ה הוא דחוק מאד, הא כל מעוט הוא כמו ענין הקבלה שהוא מקביל איזה דבר שמתייחס לזה ובכ"ז ממעטו, [וע' בספרי חו"ת ח"א פ"ד אות ד' ובהערה אות א', שכתבתי דכל מעוט יש בו השקפת השיווי והשקפת ההבדל], אבל הכא אין שום השתוות לקבלת השמירה ולהרשאת האיבוד ואיך מתמעטים מהקרא' של לשמור אחרי דלא דמו כלל זל"ז, גם תירוץ התו דחוק מאד דהאיך יש להוכיח מזה שאמרו ולא לקרוע דאפי' מזיק בידים פטור משום דאל"כ לתני רבותא יותר דאם לא אמר לו בלשון שמירה פטור, הלא יש לומר דזהו גופא הרבותא דהכא באמת נתן לו לשמור והתנה עמו שיהיה שמור אצלו עד שיקרע, ובכ"ז אינו חייב וא"כ אין מזה שום הוכחה, וע"כ נ"ל דעקרן של דברים כך הן, דהכא הוי הכוונה שיש לו רצון מיוחד אשר הבגד יקרע או שיאבדו באיזה אופן והוא אמר לו שישמרנו לתכלית זה, שהבגד יהיה שמור תחת ידו עד שיקרענו או שיאבדנו באופן מיוחד כפי רצונו, והנה בספרי ערכי המושגים כתבתי דיש שני מיני העדר א) העדר הרצון, ב) העדר היכולת, והם מתייחסים לאלה חלקים, א) רצון ההעדרי, או העדר הרצוני והתכליתי, ב) העדר ההכרחיי, דכל העדר הרצון הוי גם רצון ההעדרי או העדר הרצוני והתכליתי, וכל העדר היכולת הוי העדר ההכרחי, וכמו אם יש לאחד מקום פנוי בעבור העיר אשר כפי ההשקפה מסוגל המקום מאד לבנות שם איזה בית והיה נושא שכר רב, ואם נחקור מדוע זה לא יבנו שם הבעלים בית הלא יש לומר או דהוא מצד, א) העדר הרצון כי אינו רוצה לבנות שם, או ב) העדר היכולת, כי אין ידו משגת לבנות בית שם, ואולם אם נחדור יותר בענין זה נראה דכל העדר הרצון הוי רצון בהעדר או העדר הרצוני והתכליתי, כי הלא תשובה זו אינה מספקת כי אינו רוצה דנראה שנחסר לו הרצון ומדוע זה לא ירצה, וע"כ אין ספק כי יש לו רצון מיוחד בזה שהמקום יהיה פנוי, וא"כ רוצה בההעדר ויש לו בזה מטרה ותכלית, ואולם ע"ז שאין ידו משגת, אז העדר הבנין הוא רק מצד ההכרח, כי באמת רוצה ומתאוה לבנות שם, אבל מה יעשה אחרי כי אין ידו משגת והוי העדר מוחלט, והנה בכ"מ שיש העדר הרצון שהוא רצון ההעדרי הראיתי דיש ליחס גם לההעדר יחס ההווי' והקנין, אחרי שההעדר אינו מצד הכרח רק שיש בזה תכלית ידוע ורוצה בההעדר ע"כ נחשב ההעדר לענין תכליתי, ועפי"ז בארתי והראיתי דזהו עומק דחז"ל שאמרו (בפסחים ל"ה ע"א) דהטעם אשר אין יוצאין חובת מצה בדברים שאינם באים לידי חמוץ דהוא נודע מהך דרשא כי אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון, והיינו דמצה הוא העדר שנעדר בזה החימוץ, ואולם אם המצה תבא מדבר שאין בו כח החימוץ א"כ יהיה ההעדר העדר הכרחי, ונחשב לאפס ואין, וע"כ אמרינן דהמצוה היא שבהמצה יהי' העדר רצוני שכולם יראו שמכוין ורוצה בההעדר הזה וההעדר לא הוי העדר היכולת, והוא דאם הוא בא מדבר שיכול לבא לידי חמוץ ובכ"ז משגיח שלא יתחמץ א"כ מראה בזה שהוא רוצה בההעדר, ובאמת הוא כלל גדול דכל המצוות יש לעשותם רק מצד קנין ולא מצד העדר, וזהו מש"א ז"ל (ספרא סוף פ' קדושים), ראב"ע אומר מנין שלא יאמר אדם אי אפשי לאכל בשר חזיר אי אפשי לבא על הערוה אבל אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, ת"ל ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, נמצא פירש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים, והכוונה התוכיית היא שמלמד אותנו אשר כל אחד מישראל ירגיל א"ע לקשר עתיו ורגעיו בענינים קניינים והוויות, דכל המצוות [וכן אם עוסק בדברים הזמניים עם הכוונה הנאותה נחשבים לעניני קניינים נצחיים] הם קנינים נצחיים, וגם בעת שפורש א"ע מדבר האסור יראה