אורים גדולים פח

תירוצם דחוק מאד וכמעט שאין לו שום מובן, וע"כ ברור דבירור הדברים הוא כן, דהכא איירי דענין על בעדנא דעיילי אנשי הוי מגדר שהוא מוכרח ללכת באופן דההפסד שמגיע אח"כ נקרא מענין אונס בגוף השומר, והנה סבת החיוב באונס בגופו היא סבה מצד ההפסד (הנחה י"ג), ומונח החיוב בעצם ההפסד דנתחייב לשלם בהפסד כזה, דבאמת אין עליו שום אשם ורק על הפסד כזה נתחייב לשלם בכל אופן, ומעתה מובן ממילא דאם באמת לא היה ההפסד מצד העדר המשמר אחרי כי לא היה יכול להציל, ואם נאבה לחייבו נצטרך לומר שיתחייב מצד עצם העדר השמירה והלא בזה אין עליו שום אשם והוא ברור, [ויש לפלפל בזה בדברי התו' דהם כללו כל הגניבות ואבידות דכה"ג לא מקרי תחילתו בפשיעה, וכפי שכתבנו יהיה מקום לחלק באיזה אופן שהיתה הגניבה ואכמל"ב], ואם כן מוכח דהכא איירי באופן שהיה אונס בגופו

ז) ועפי"ז אמרתי דבר חדש, דהך עובדא אשר עלי' סובבים דברי רבה דשם הי' העובדא אשר בעת שהי' קא רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריק חדא מיניהו ונפלא למיא דע"ז הביאו אתא לקמי' דרבה ופטרי', אמר מאי הו"ל למיעבד, הא נטר כדנטרי אינשי, והנה לפי שכתבנו דעקר פטור של רבה הוא רק באונס בגופו, א"כ יקשה לכאו' מאי אונס בגופו שייך הכא, ובאיזה סברות יפלגו הכא, וע"כ נ"ל לדבר ברור דהכא הי' באמת אונס גמור אחרי שהחליקה, וגם אביי שהקשה לו מודה לו בעצם דין זה דפטור משום דהכא הוי אונס גמור דגם המשמר הי' שם ולא הי' בידו להמלט מההפסד הזה, ומה שאביי הקשה לו הוא לאו על עקר הדין רק על הטעם שלו, כי הטעם שרבה אמר הכא לפוטרו, כולל עוד עניינים אחרים ע"כ הקשה לו ע"ז, דאחרי שרבה אמר דטעם הפטור הוא משו"ז אשר הא נטר כדנטרי אינשי וא"כ טעם זה כולל דגם אם הלך בעת שהי' מוכרח להלוך והי' אז הפסד ג"כ פטור, וע"ז הקשה לו דטעם זה לא יתכן, וכבר כתבתי בספרי לכלל כולל דיש כ"פ שחולקים ונושאים ונותנים רק בטעם הדבר ולא בעצם הדבר, דבעת שאחד חידש איזה דין ואמר ע"ז טעם כזה שהטעם הזה כולל עוד דינים אחרים ע"כ חלקו עליו ושקלו וטרו בזה אשר משטחיות הדברים יש מקום לחשוב דשקלו וטרו בגוף הדין, ובאמת מודו גם החולקים בגוף הדין ורק שנושאים ונותנים בטעם הזה שבכחו להכניס עוד ענינים אחרים אשר הטעם שלהם [על דין זה] לא יספיק, וכפי הטעם הזה יהי' מקום לאחד גם העניינים ההם ע"כ מצאו לחובה לדחות הטעם, והוא כלל יקר למאד וישרתי ע"י כמה דברים, וה"נ עקר השקלא וטריא והמחלוקת של אביי ורבה הוא רק בטעם הדבר, דאחרי שהוא אמר דהטעם הוא משום זה אשר נטר כדנטרי אינשי א"כ מובן דסובר דגם אם הלך בעת שהי' מוכרח ללכת ג"כ פטור, דעקר טעמו דאונס בגופו פטור בגניבה ואבידה, וע"ז חולק אביי, ועל נקודה זו סובבת והולכת כל השקלא וטריא שלהם, ונימא עוד דהך עובדא שמובא שם מזה אשר בר אדא סבולאה הוי קא מעבר חיותא אגמלא דנרש, דחפה חדא לחברתא ושדיתא במיא, אתא לקמי' דר"פ חייבי', אמר מאי הו"ל למיעבד, א"ל איבעי לך לעבורא חדא חדא, בהך עובדא נימא דגם רבה מודה דחייב, דאחרי שהיתה בידו להציל ע"כ וודאי דחייב, ובאמת ברמב"ם (פ"ג מהל' שכירות) לא הביא הך דינא של שריק חדא מינייהו, הגם דפסק כאביי דלא אמרינן מאי חו"ל למיעבד, וע"כ דבעצם הדין מודה גם אביי, ועיי"ה ברמב"ם (בפ"ג מהל' שכירות ה' ט') הביא רק העובדא של דחפא חדא לחברתה עייש"ה, והטעם הוא מפני שהי' לו להעבירן אחת אחת, ואם נימא דלדינא פסקינן גם בהעובדא ההיא לחיוב הי' לו להביא יותר הך עובדא, וע"כ דשם באמת פטור לכו"ע, ועיי"ה בטור חו"מ (סי' ש"ג) ועיי"ש בב"י בד"ה העלה לראש ההר, ועי' בשו"ע חו"מ (סי' הנ"ל סי"א) באופן דלדעתי ברור דיסוד המחלוקת דרבה ואביי הוא רק באונס בגופו, ובהני תרי עובדא דאין מגדר דאונס בגופו אין שום מחלוקת, והנה לא נעלם ממני דמדברי איזה מראשונים מוכח דלא פירשו כן, עיי"ה בחי' הר"ן בד"ה ר"ח ורבר"ה שכתב וז"ל ר"ח ורבר"ה לא ס"ל הא דרבה להכי יהיב לי' אגרא ב"ה דלנטור נטירותא יתירתא והכי קיי"ל, הלכך שוור חד מינייהו במיא ועל בעדנא דעיילי אנשי וגנא בעדנא דגנא אנשי חייב, מיהו אם אנסתו שינה או שאירעו אונס בגופו משמע וודאי דפטור, דמאי הו"ל למיעבד, אבל הרשב"א ז"ל סובר דלאביי לעולם שו"ש חייב באונסין עד שיהא האונס מגיע לגופו של פקדון ואפילו אנסתו שינה חייב, הנה מבואר דהר"ן אינו מפרש כן, וסובר דהני לא נקראו אונס בגופו, ואזיל לשיטתו כפי שהחליט שם בחידושיו (דף מ"ב ע"א) בד"ה וה"נ, דבאונס בגופו פטור לכו"ע, ואולם גם זאת מוכח מדבריו דגם באופן זה אשר שריק חד מינייהו ונפלה למיא חולק אביי וסובר דחייב במה שכתב הלכך שוור חד מינייהו ונפלה למיא דכוון להך עובדא הנ"ל, וא"כ מוכח דמפרש דאביי פליג ע"ז וסובר דחייב, וע' בש"מ שם בד"ה ההוא רעיא שכתב שם וז"ל, וסתם רועה ש"ש וכדמוכח לקמן בשמעתין, והיינו דפליג בה אביי, א"כ משמע דסובר דאביי פליג על גוף הדין, וגם מדברי הרי"ף והרא"ש מוכח דאינם מפרשים כן עיי"ש שכתבו והלכתא כוותייהו, דהא ר"פ עביד עובדא כוותייהו דאמרינן רב אדא סבילא הוה קא מעבר חיותא כו' עייש"ה, אבל כבר כתבתי דמדברי הרמב"ם והטור והשו"ע מוכח ברור כמו שכתבתי, ולדעתי הוא ברור ואמת, אם כי ידעתי אשר בהשקפה ראשונה יתעקשו איזה נגד פי' זה, אבל אחרי העיון יודו כי קלעתי בע"ה אל מטרת האמת: