אורים גדולים פז

חולק וסובר אשר מכאן ולהבא הוא גובה וכפי דמסקו שם דפליגי באופן דזבן מלוה וקדיש מלוה אביי אמר למפרע הוא גובה כיון דמטא זימני' ולא פרעי' אגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותי' הוה קאי ושפיר אקדיש ושפיר זבין, ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה כיון דאלו הוה ליה זוזי הוה מסלק להו בזוזי אשתכח דהשתא קא קני, ויסוד המחלוקת הוא ג"כ בהחקירה הזאת של סבת המציאות וסבת הקיום [אשר היא חלק מחלקי החקירה של אגלאי מלתא למפרע], דפליגי אם סבת המציאות הוית הסבה העקרית לעומת סבת הקיום, או דסבת הקיום הוית הסבה העקרית לגבי סבת המציאות, דהנה הכא עקר ביאת נכסי הלוה להמלוה הוא רק מצד הכסף שהלוהו, ועי"ז יצא מציאות הענין הזה, ואולם אחרי דיש זמן מוגבל שביד הלוה לשלם לו ולבטל הדבר באופן שאם ישלם לו לא יהי' להמלוה שום זכות על הנכסים ורק בקץ הרגע האחרון מן הזמן ההוא רק אז נגמר הדבר, וא"כ מובן דבחותם הקיום לא נחתם הדבר הזה עד הרגע ההוא, וא"כ יש בזה שני זמנים, א) זמן נתינת הכסף להלוה, דהוא רגע של מציאות הדבר, ב) זמן של שלילת הפרעון, דהוא הרגע האחרון מן הזמן ההוא אשר הוא סבת הקיום, וע"כ חלה חקירה גדולה מאיזה זמן לחשוב את הנכסים של המלוה, אביי סובר דיש לחשוב מן רגע של סבת המציאות, וזהו ענין של אגלאי מלתא למפרע ורבא סובר דיש לחשוב מן רגע של סבת הקיום דלא אמרינן אגלאי מלתא וכשיטתי' ביבמות (דף ל"ו) שפסק כר"ל דלא אמרינן אגלאי מלתא, [והרבה בארתי על פי זה בענין המחלוקת הזאת, כי יש כמה דברים תמוהים ומוקשים וכמה האריכו בזה, ובע"ה עלתה בידי ליישר הענין על פי כללים וגדרים נאמנים], והנה הכא החקירה בשואל בעת שקרה אונס אם לחשוב החיוב מעת השאלה או מעת האונס יש מקום ליחסה עם החקירה הנ"ל, דהכא ג"כ יש שתי סבות המעמידים את החיוב, א) סבת השאלה [היא זמן של השאלה] ב) סבת האונס, ויש לומר דגם שתי הסבות האלה מתייחסות ביחס סבת המציאות וסבת הקיום, דהשאלה היא סבת מציאות החיוב, דעי"ז יצא ציור החיוב, ואולם בכ"ז אחרי דכל עוד שהיא בעינה לא שייך תשלום ע"כ עד הרגע האחרון של מקרה האונס היה עלול החיוב להתבטל, כי אם לא יקרה אונס לא יהיה חייב וממילא יתבטל החיוב הכחני והמצויירי, כי בכח ובציור יש החיוב מן רגע מציאות השאלה, ואם לא יהיה אונס בפועל ויגיע הרגע האחרון ולא יהיה אונס לא יתקיים החיוב העיוני והכחני, וע"כ כשיקרה אונס יש לחקור על כל הזמן הזה אם יש להשקיף על רגע של התחלת סבת מציאות החיוב או על הרגע של סבת הקיום, ואולם הנ"מ מהחקירה הזאת יכול להיות רק אם מת השואל דאז בטלה ההתחברות המחברת את שתי הסבות ביחד [סבת השאילה וסבת ההעדר], ע"כ יש מקום לחקור דאם נימא דעקר החיוב מתלי תלי עד רגע קיום החיוב הוא רגע של מקרה האונס, א"כ איך יחול החיוב על היורשים, אולם אם הוא חי ורק שהוא אנוס באיזה אונס, וודאי דגם אם נימא דעקר החיוב יוצא אל הפועל בעת האונס בכ"ז חייב, דעקר החיוב נתעצם בתחלת השאילה ורק שלא נגמר, אבל כשנגמר אז נחשב החיוב מההתחלה גם כן, [ושם בספרי הראיתי דבכל זה יש לחלק הך דשואל מהמחלוקת דבעל חוב אם מכאן ולהבא הוא גובה, וע"כ הכא יש בשואל שתי לשונות אליבא דרבא משום זה גופא דשם סובר רבא מכאן ולהבא הוא גובה ונותן יתרון לסבת הקיום והכא הוי ג"כ סברא כזאת, אלא שיש לחלק, ויש להאריך הרבה בזה ואכ"מ], אולם זה ברור דגם לר"פ אם חלה השואל והיה לו אונס גדול, בכ"ז משום דעקר החיוב כרוך ומקופל בהשאלה חייב, א"כ וודאי י"ל דכ"כ בשו"ש

ולדעתי נראה דיש לומר דבר חדש, דהמחלוקת דרבה ואביי בהא אשר אם נטר כדנטרי אנשי אם הוא פטור או חייב, (עיי"ה ב"מ דף צ"ג ע"ב) הוא רק באונס בגופו, דרבה סובר דעל למתא בעדנא דעיילי אנשי הוי כמו אונס בגופו, אחרי שהוכרח ללכת, וכמו שהוא מוכרח לישן כן הוא מוכרח לאכול וללכת וכדומה ע"כ פטור, ואביי סובר דגם כה"ג חייב, [אבל באונס בגניבה סוברים כו"ע דחייב], ולפי זה נימא דהכוונה של רבה באמרו הא נטר כדנטרי אינשי, הוא במקום אשר כפי טבעו הוא מוכרח לזה, וע"כ אין לומר דהתחייב לשמור בעצמו ושתהיה שמירה מצד המשמר תמיד אחרי דבזה שהוא אדם הוא מוכרח לפעמים לעזוב את דבר הנשמר וללכת לדרכו, ולפי"ז נימא דבאונס בגניבה מודה גם רבה דחייב, וע"כ אם לא היה אונס ובעת שהיה בידו לשמור לא שמר, הגם שהניח במקום המשתמר בכ"ז חייב, דכל הפטור שלו הוא רק מצד דהוי כמו אונס בגופו, ויש איזה ראיות המעידות על דברינו, דהנה זאת חזינן דבתוך שאלותיו של אביי על רבה שאל לו גם השאלה הזאת גנא פורתא בעדנא דגני אנשי ה"נ דפטור וזה וודאי דהוי כמו. אונס בגופו, וגם בתו' חשבו שינה לאונס כמו חולה (באור להנחה י"ב), ועוד יש לי להביא ראיה גדולה לזה [דרבה ואביי פליגי רק באונס בגופו], והוא דשם איתא איתיביה רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר בא זאב וטרף ובא ארי ודרס, אין אומרים אלו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעדנא דעיילי אנשי לא דעל בעדנא דלא עיילי אנשי א"ה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כו' עייש"ה, והנה הקושיא שהקשו א"ה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הקושיא הזאת מרפסת איגרי, דהלא קו' זו תיקשי גם לאביי, דאחרי שלאביי אין לו ללכת בעדנא דעיילי אנשי א"כ הוי ג"כ תחילתו בפשיעה, וכבר הקשו כן בתו', אבל