אורים גדולים פא

סגור בה גם סבה לחיוב תשלומין, באופן אשר אם אינו נשבע משלם, ממילא יש להוכיח מזה התקשרות סבת החיוב שבועה עם סבת חיוב תשלומין, דהנה במקום שנחסרה השבועה מצד איזה סבה [לא מצד שאינו רוצה כי אז י"ל דיש מזה גופא ראי' דהוא מכזב בטענתו] נחסר רק הבירור, וא"כ ממילא מזה דאמרינן דבמקום שאינו נשבע משלם, מוכח דהסבה המסבבת את החיוב שבועה די' לסבב גם חיוב תשלומין, ורק דהשבועה הוי בירור להיפוך, אבל כל עוד שנחסר הבירור הזה ממילא יש חיוב תשלומין מצד הסבה הראשונה, וכיון שכן ברור דאם בעצמו אומר שאינו יודע וודאי דחייב לשלם, וכ"כ בשבועה דבאה להכחיש את העד, אם אמרינן דבמקום שאינו יכול לשבע משלם, ע"כ משום דבעינן בירור חזק לבטל את הסבה הזאת, וכל עוד דליכא בירור ויש ספק בזה חייב לשלם, א"כ כ"ש אם אומר בעצמו שאינו יודע, ולפי"ז תהי' הכוונה של מתוך שאינו יכול לשבע האמור לענין שלילת הידיעה, היינו דאחרי שאומר איני יודע, א"כ הרי אי אפשר לו שיברר בבירור דהאמת הוא שלא לוה, ע"כ ממילא ישלם, ולפי"ז נימא דהלשון של מתוך שאינו יכול לשבע משלם מתחלף בכוונתו על כוונות שונות, כי יש כמה לשונות שמתחלפות בכוונותיהם (שורש ג'), ובכ"ז אין עוד להקשות אם נמצא מי שמחלק באלה השלשה מיני שלילות בין זו לזו, ובאיזה מהן מחייב ובאיזה מהן פוטר, דהלא באמת יש גם מקום לחלק ביניהן, ואולם הרווחנו ממה שכתבנו דיש מקום להראות השתוותם והתאחדותם של כל השלשה חלקי שלילות הנ"ל, דיש מקום להכניס כל השלשה מיני שלילות תחת גדר אחד עד שיהיו מוכרחים להשתוות בדיניהם

שורש טו

בשלילת השבועה, יש שני חלקים ראשים, כפי השני חלקים הראשים שיש בשבועה, א) שבועה בסבת טענת התובע, ב) שבועה בסבת מעשה הראשונה של התובע, או בסבת דבור עצמי, ולפי"ז יש לדעת דיש שני מיני שלילת השבועה, א) שלילת השבועה משבועה בסבת טענת התובע, ב) שלילת השבועה משבועה בסבת מעשה ראשונה של התובע, או בסבת באור עצמיי

א) באור, בשלילת השבועה יש שלשה מינים, שלילת הנאמנות, שלילת הידיעה, ושלילת ההכחשה, (שורש יג), ושלילת הידיעה הוא שהתובע אומר איני יודע (באור לשורש הנ"ל), ומתייחסת לשארי השלילות עפ"י השקפה כללית, כי על פי ההשקפה הכללית יש להשקיף על עיקר החקירה אם השבועה גורמת תשלומין, מצד נקודת הראות הזאת, אם הסבה הראשונה שמסבבת החיוב שבועה מספקת גם על תשלומין, ואם נימא דמספקת, אז ע"כ דההוכחה של הסבה הזאת חזקה כל כך עד דבעינן דווקא בירור נגדה, וא"כ אם התובע בעצמו אומר איני יודע ג"כ חייב (באור לשורש יד), ואולם יש עוד חלוקה אחת בשלילת השבועה ביחוסה לתשלומין, ובאשר החלוקה הזאת עקרה ויסודה מהחלוקה שיש בעיקר השבועה, ע"כ יש מתחלה לדבר מהחלוקה הראשית שיש בשבועה ואומר, דע כי בשבועות דאורייתא מצינו שני מיני שבועות, א) שבועה ע"פ טענת ברי של התובע, ב) שבועה שלא ע"פ טענת ברי של התובע, כי שבועת מודה במקצת ושבועת הכחשת העד [שהן השבועות המבוארות בתורה], באות ע"י טענת התובע, כי הוא תובע ואומר ברי שמגיע לו, כי גם בהכחשת העד יש תביעת ברי של התובע והעד מסייעו, וגם לאלה שסוברים דטענו ספק ע"פ ע"א ג"כ חייב, יש ג"כ טענת התובע כי הוא סומך על העד, וגם אם נימא דטענת ברי של אחר אינו נחשב לברי והטעם של השבועה [בטענו ספק ע"פ עד אחד להני דסוברים דחייב], הוא משום דהעד לבד מספיק לסבב חיוב שבועה (פתרון לחקירה ד' אות ב'), בכ"ז הוי העד במקום התובע וע"י תביעתו הוודאית מסתבבת החיוב שבועה, אמנם יש עוד מין שבועה שאינה באה בטענת ברי של התובע, יען כי התובע אינו יודע מאומה והוא שבועת השומרים דהמפקיד אינו יכול להכחיש דברי השומר, דהלא הוא אינו יודע אם נאבד הפקדון והאיך שנאבד, ובכ"ז חייב השומר שבועה, הרי שמצינו שבועה שבאה גם שלא ע"פ טענת ברי של התובע, ואולם באמת יש להבין איך מתחייב שבועה מספק אחרי דבכ"מ אין משביעין מספק, דכל שבועה יסודה היא על הכחשה ומספק לוודאי לא הוית הכחשה כזאת שיתחייב שבועה (באור ללמוד ס"ב), וכל שבועה באה רק ע"י תביעה וודאית, וגם לבר מן דין יש להקשות אחרי דשבועה נקראת ג"כ חיוב ורק דהוית חיוב הבירורי, ובכל חיוב בעינן סבה להחיוב וגם לחיוב בירורי בעינן סיבה (למוד ה' ובאורו), וסיבת חיוב השבועה הוי הודאה במקצת או ע"א, וא"כ יש להקשות איך מתחייב הכא שבועה אחרי דליכא שום סבה במה שיתחייב, ועוד יש להקשות ולהתפלא על שבועה זו, הא בכל הכחשה יש כמו שני דברים המפריעים את חיוב שבועה, א) העדר הסבה החיובית, ב) מניעה המסרת את השבועה, דכיון דכל שבועה בעי סבה, א"כ כל עוד שאין סבה המספקת לסבב חיוב שבועה וודאי דאין לחייבו, ולא עוד אלא שיש בהכחשה עוד כמו כח המונע, כי סגור בה מניעה המסרת ומונעת את השבועה ואינה מניחה לבא, והיא היא החזקה הנודעת בשם חזקה אין אדם מעיז פניו כו' דהיא עומדת לימין הנתבע, ומשום זה אמרה התורה דאינו חייב שבועה רק בכפירה שיש בה גם הודאה במקצת, דההודאה פועלת את שתיהן, משום דיש בה פעולת החיוב לסבב את החיוב שבועה, וגם יש בה פעולת השלילה, לשלול ולהסיר המניעה המעכבת, כי עי"ז שמודה במקצת נשללת החזקה דאין אדם מעיז פניו