אורים גדולים פ

שהאמת כדבריו, אבל אם אינו יכול לשבע ממילא פועלת הסבה על חיוב תשלומין, והגם דיש מקום לומר דהסבה מהשבועה ביחס התשלומין [שבא אח"כ משלילת השבועה] נקראת רק סבה דסבה (באור ללמוד י"ב), בכ"ז בהכרח לומר דהחיוב כרוך ומקופל בהסבה הראשונה, וכיון שכן י"ל דהשתי שלילות האלה נכנסות תחת גדר וכלל אחד, דהיינו דיש להגדיר ענין זה תחת כלל כולל וגדר ברור, והוא כי הסבה הראשונה המסבבת חיוב שבועה מספקת גם על חיוב תשלומין, [במקום דהשבועה נעדרת וחסרה], וממילא מוכח דאז בלא השבועה המחלשת את כח הבירור] כחה [של הסבה הזאת] ככח בירור החלטי ותכליתי המעמיד את חיוב תשלומין (באור ללמוד ט'), וע"כ הטעם הזה שמספיק לבאר על שלילת הנאמנות לענין תשלומין, מספיק גם על שלילת הכחשה, דהתשלומין במקום שלילת הנאמנות הוא מצד דהבירור האמצעי הזה יש בו כח לסבב תשלומין, [אם רק אין בו חלישות מצד השבועה המחלשת ומתשת כחו של הבירור], וא"כ ממילא לענין שלילת ההכחשה דשם עקרה של החקירה הוא אם הידיעה שיסודה היא מבירור של ע"א בשלילת השבועה שכנגדו [היינו ידיעת החטיפה עפ"י ע"א], אם הידיעה הזאת נקראת ידיעה גמורה באופן שתתבטל הטענה הכחנית והאפשרית [המגו דאי בעי אמר לא חטפתי] מצד הידיעה ההיא, די"ל כיון דמשם מוכח דהבירור בלא חלישות השבועה הוי כשני עדים, א"כ ממילא השבועה הבאה מבירור כזה הוי כידיעה הבאה משני עדים, דכל ידיעה היא תולדות הבירור (עקר ד'), דאם אמנם דאין להכחיש שיש איזה חלוק דק והבדל כ"ש לחלק ולהבדיל בין השתי שלילות האלה, די"ל דהא דמשלילת הנאמנות מסתבבת חיוב תשלומין הוא רק משום דהוא בעצמו גרם את השלילה, דמצד שהוא חשוד ע"כ נשללה הנאמנות ממנו וא"כ הוא בעצמו אשם בזה, וע"כ י"ל דרק בצירוף הסברא הזאת מתמשך עליו חיוב תשלומין, אבל באמת אין כח הבירור בעצמו [גם בלא חלישות השבועה] לסבב חיוב תשלומין, דאין כחו ככח בירור החלטי ותכליתי, וא"כ ממילא הכא לענין שלילת ההכחשה דהחיוב תשלומין אין לבא רק אם נימא דהידיעה בעצמה הוית כמו ידיעה מוחלטת ותכליתית, יש מקום לומר דבאמת לא אמרינן כן, וא"כ יש מקום לחלק ביניהן, אולם לכה"פ אין להגדיל הקושיא ולהאדיר הפלא מזה שמצינו שהשוום, דהלא החלוק הזה אינו מוכרח בסברא דיש כ"כ מקום לומר דאין לעשות ענין זה של חשוד גם לגרם כ"ש לסבת החיוב תשלומין, ויש סברא גדולה, להראות דאין שום מקום לומר דהחשד גורם התשלומין, ואם רק נימא דהסבה בעצמה אינה מספקת לסבב חיוב תשלומין, א"כ מדוע ישלם, נניח דהמניעה היא מצדו, בכ"ז סוף סוף עתה הוא מעוכב מצד האיסור וא"כ מדוע ישלם, בשגם דאחרי כל זה יקשה במה מוציאין ממנו ממון, וא"כ בהכרח לומר דהוא בהסבה הראשונה, וביותר להני דסוברים דכל ענין של חשוד דפסול לשבועה אינו אלא מדרבנן, [ע' ב"ק (דף ק"ח ע"א) בתו' ד"ה ותרי, והדברים ארוכים], ומחויי"ש שאיל"מ מדאו', באופן דאין להתפלא בתורת פליאה על ההשתוות של שתי השלילות האלה, דההשקפה הכללית עומדת לחזק את ההשתוות, אבל על ההשתוות של שלילת הידיעה להשלילות האלה וודאי דיש להתפלא רב פלא ולתמוה בתמהון גדול, דהלא הסתבבות התשלומין משלילת הידיעה אינה מצד שלילת השבועה רק מצד חלישות הטענה של אינו יודע, דאם טענתו של אינו יודע היתה הטענה חזקה להפטר על ידה הי' יכול לשבע ג"כ וכנ"ל, וא"כ לא שייך לומר דשלילת השבועה גורמת חיוב התשלומין, אחרי דיכול לשבע ע"ז שאינו יודע, וע"כ דהוא מצד שהטענה של אינו יודע גורמת התשלומין, וא"כ אין לשלילת הידיעה שום יחס עם השתי שלילות של שלילת הנאמנות, ושל שלילת ההכחשה, וכיון שכן קשה מאד איך השוום זל"ז והוא לכאו' קושיא עצומה

ג שוב ראיתי דיש ליישב הקושיא הנ"ל, דאחרי העיון יש לראות דיש מקום להראות איך כי עפ"י השקפה הכללית הנ"ל נכנסת גם השלילה הזאת של שלילת הידיעה תחת גדר זה, ומשתווית עם השתי שלילות האלה, כי הנה גם שלילת הידיעה, אם אמנם כי הספק אם מתחייב בתשלומין הוא עקרו מצד הטענה, בכ"ז י"ל דיכול להתברר גם מההשקפה הכללית הנ"ל, דהנה כשנחקור מתחלה בהספק הזה [באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא] מצד הטענה, נראה כי סוף סוף חוזר יסוד הספק הזה גם על סבת השבועה ביחוסה לתשלומין, דהנה עקר הספק הוא להני דסוברים דאינו יודע אם נתחייבתי פטור משום דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מרי', בכ"ז במקום שיש עוד הוכחה לאמת דברי התובע הוכחה כזאת שעומדת לסבב חיוב שבועה, אם גם בצירוף הוכחה כזאת ג"כ לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף או לא, וכמו אם מודה במקצת ועל המקצת השני' אומר אינו יודע, א"כ י"ל אחרי דההודאה במקצת יש בה כח כזה כי היא מעוררת ומסבבת חיוב שבועה, א"כ ממילא באם איני יודע עוד אז חייב לשלם, דשתי ההוכחות האלה [ההוכחה של ההודאה במקצת וההוכחה של ברי ושמא] מספיקות לסבב חיוב תשלומין, ואולם אם כי הספק משתרע על הכח של שתיהן על ההוכחה של הודאה במקצת ועל ההוכחה של ברי ושמא, בכ"ז אחרי העיון יש לראות דיסוד כובד הספק הוא רק בענין ההוכחה של ההודאה במקצת, דהא התאלמות של ברי ושמא אינה עומדת להוציא ממון, ואולם בהודאה במקצת יש מקום לספק בטוען שמא, די"ל דבמקום שמודה במקצת בעינן אשר על המקצת שמכחיש יאמר כי יודע בבירור שאינו חייב, אבל אם יש לו עוד ספק אז עומדת ההודאה במקצת לגולל עליו חיוב תשלומין וכיון שכן אם נעמוק עוד נראה דהספק חוזר רק על יסוד השבועה ביחוסה לתשלומין, דאם נימא דבמקום שיש סבה המסבבת חיוב שבועה