אורים גדולים עט

היינו במקום שהתורה אמרה שישבע, אם כוונה דרק בהשבועה פוטר א"ע מתשלומין, דבאמת הי' עליו חיוב תשלומין והשבועה ממלאת את החיוב הזה, וע"כ במקום שאינו נשבע מתעורר החיוב תשלומין, או דהשבועה הוא חיוב בפני עצמו ואין לה קשר פנימי עם חיוב ממון. ואולם בשלילת הידיעה בהכרח אשר יהי' יסוד החקירה רק על עקרי הטענות ולא על השבועה, דהא באמת יש להבין איך שייך לומר באומר על מקצת שאינו יודע דאינו יכול לשבע, הלא כל שבועה הוא בירור וחיזוק לדבריו, דע"י השבועה מברר אמיתת דבריו ומחזקם ולא תתכן שבועה על דבר שבעצמו אינו טוען, וא"כ אם נימא דאם נאמין לו שאינו יודע את החמשין נפטר עי"ז, מדוע אינו יכול לשבע, ישבע ע"ז גופא שאינו יודע [ומצינו שבועה על הספק כמו לדידן בא"י אם נתחייבתי דנפטר וצריך לשבע], וע"כ דהכוונה הוא על עקר הטענה דאינו נפטר בטענה זו, דאחרי שבמקצת מודה ועל המקצת השני' אינו יודע לא נפטר עי"ז ונתחייב לשלם אם גם האמת כדבריו שאינו יודע, והגם דהוא טוען א"י אם נתחייבתי, [דאם יטעון על המקצת א"י אם פרעתי וודאי דחייב, דגם אם טוען על כל התביעה א"י א"פ חייב], ובכ"מ פוטר א"ע בא"י אם נתחייבתי, [דלמאן דסובר דגם אם טוען על כל התביעה א"י א"נ חייב, א"כ לא שייך לחקור במוב"מ כמובן], בכ"ז הכא אחרי דבמקצת יודע מעצמו ועל המקצת מסתפק אינו מועיל הספק לפוטרו, וא"כ בשלילת הידיעה אם נימא דבכה"ג [באומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא] צריך לשלם, ע"כ דהחיוב מונח בעקר הטענה, דמצד שאומר א"י ע"כ חייב ולא בשלילת השבועה, וא"כ יש בזה גדר אחר מבשלילת הנאמנות, ובשלילת ההכחשה ג"כ יש גדר אחר, דשם תסוב החקירה רק על עקר הדבר, אם בזה שעד אחד מעיד בעת שהכשנגדו אינו יכול לשבע [מצד דאינו מכחיש לו בזה], אם הדבר ההוא מקרי מתברר גמור עד שעי"ז בטלה הכחנית והאפשרית של הטענה ההיא או לא, וא"כ יש לכל אחת מהשלילות האלה טעם בפ"ע ונשקפות בהשקפות שונות, ומובן מעצמו דמצד השקפות השונות יש לחלקן זמ"ז בדיניהם לענין חיוב תשלומין

ב) וממוצא דברינו אלה תתעורר לן פליאה גדולה בסוגיא דשבועות (דף מ"ז ע"א), דשם ראינו דהשוו כל השלשה מיני שלילות האלה כאלו אין מקום כלל לחלק ביניהם, דהנה המחלוקת אם חזרה שבועה למחוייב לה שהביאו שם, אשר רבותינו שבא"י אמרו חזרה שבועה למחוייב לה, והיינו דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם קאי באופן דהשלילה הוית שלילת הנאמנות מצד שהוא חשוד, וע"ז הוכיחו שם אשר רבותינו שבבבל היינו ר' אבא דדן בעובדא דידי' ואמר הוי מחוייב שבועה ואינו יכול לשבע וכל המחוייב שבועה ואיל"מ, סובר דגם בחשוד אמרינן מחוייב שאיל"מ, והכא בעובדא דר' אבא הוי שלילת ההכחשה, דעל חפיציו שהם ת"י חבירו אין אדם נאמן לומר דהוא שלו, דחזקה אשר כל מה שיש תחת יד האדם ה"ה שלו, וע"כ אם היו עדים שראו שחטף אינו מהימן לומר דשלו חטף, ורק במקום דליכא בירור שחטף יש להאמין לו מצד מגו, והכא יש רק ע"א ואינו יכול לשבע מצד שגם הוא מודה דחטף, החקירה היא לענין מגו, וא"כ הוי הכא השלילה שלילת ההכחשה, ורבא שאמר שם כוותי' דר' אבא מסתברא והוכיח זאת מהדרשא של ולא בין היורשין, דמוכח דאם אחד תובע מחבירו מנה והוא אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא חייב, משום דדנין ג"כ הך דינא אשר הו"ל מחויי"ש שאינו יכול לשבע ומשו"ה משלם, ושם הוי שלילת הידיעה ומוכיח משלילת הידיעה לענין שלילת ההכחשה, ואם כן רואים אנו דהשוו כולם זל"ז, וכן אם בעת אשר מת לוה בחיי מלוה, דאמרינן דאחרי אשר כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ע"כ ואין אדם מוריש שבועה לבניו, שם ג"כ הוי שלילת ההכחשה דאינן יכולין לשבע אלא שלא פקדנו אבא, ולא השבועה המוטלת על האב, ובכ"ז דנו כולם משלילת ההכחשה על שלילת הנאמנות, [וע"כ רב ושמואל דסוברים ביתומים דחזרה שבועה למקומה סוברים גם בחשוד], וכ"כ משלילת ההכחשה לשלילת הנאמנות, [וע"כ ר' אבא דסובר בשלילת ההכחשה דאמרינן מחויי"ש שאיל"מ סובר כ"כ בחשוד] ומשלילת הידיעה לשלילת ההכחשה, [וע"כ מכריח רבא מזה דבחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אמרינן מחויי"ש שאיל"מ דכ"כ בנסכא דר' אבא], ובאמת היא קושיא גדולה באיזה אופן השוום להדדי אחרי דבאמת יש לחלקם זמ"ז, הן אמת דעפי"ז הי' אפשר לתרץ איזה סתירות שנמצאו בהך דינא, וכמו שהערו שם בתו' ובב"מ עייש"ה, ולפי שכתבנו הי' מקום ליישב משום די"ל דבאמת יש לחלק ביניהם, אבל בכ"ז הלא יש להבין ענין התאחדות של כל המיני שלילות הנ"ל

והנה בנוגע להשתוות של שתי שלילות האלה, היינו שלילת הנאמנות ושלילת ההכחשה יש למצא צד ההשתוות, דיש מקום לומר דההשקפה הכללית תאחדם ותאגדם, דההשקפה הכללית היא השקפת התקשרות סבת חיוב השבועה עם סבת חיוב תשלומין, היינו די"ל דבכ"מ שבא חיוב שבועה, מקופלת בהחיוב גם תמונת סבת חיוב תשלומין, והוא דאחרי דחיוב שבועה הוי חיוב בירורי וכל חיוב יש לו סבה (למוד ה'), וא"כ יש בכל חיוב שבועה גם סבה מספקת המסבבת את החיוב שבועה, ואם כי הסבה ההיא היא רק סבה אמצעית (באור ללמוד י'), דמסבבת חיוב אמצעי וערך המסובב הוא כערך הסבה, א"כ הוי הסבה סבה אמצעית (שם), בכ"ז י"ל דכבר התרקם בהסבה האמצעית ההיא [שמסבבת את החיוב בירור האמצעי היינו החיוב שבועה], גם תמונת סבת חיוב התשלומין, אלא דבכ"ז לא נגמרה עוד צורתה לגמרי עד שתסבב מיד חיוב תשלומין, וע"כ יש אז עוד קולא זו כי השבועה מועלת לברר