אורים גדולים עד

יש הכרח בהלשון א"כ גם הלשון של בבלי דעת מתפרש כן אלא ש"מ בלא ראות לרבות את הסומא דבאמת יש בהלשון הזה שתי הוראות, ורק דהכא אשר התורה רוצית לחייב סומא א"כ אין לבאר טעם סבת החיוב משום העדר הראי' והידיעה, אלא דיש לומר דזהו עצם גדר החיוב, ולהוראה זו מסוגלת יותר הלשון בבלי דעת, וע"כ כתבה התורה מתחלה כפי האמת לבאר דזהו עצם החיוב ומשו"ה השתמשה מתחלה בהלשון בבלי דעת, ורק לבלי נטעה לחשוב שיש בהלשון הזה רק הוראה אחת הוראת טעם וסבת החיוב [דאז בהכרח גם הלשון בבלי דעת מורה כן], ע"כ כתבה גם הלשון בלא ראות, דמזה ידעינן דיש בו שתי הוראות ולשון בבלי דעת מציין עצם החיוב וממילא יש לרבות סומא, וכוונת הגמ' דנדרים עם כוונת הגמ' דב"ק עולות בקנה אחד, ורק שבנדרים לא הזכירו הלשון אין מא"מ אלא לרבות, וגם מכאן יש ראי' ברורה לבאורנו בכוונת הכלל אין מא"מ אלא לרבות, דהוא לאו מצד דהשני מעוטים מתהפכים לריבויים אלא דהוא רק במקום שיש הכרח לזה, דהא הכא בנדרים לא הזכירו כלל הלשון דאין מא"מ והוא ראי' גדולה לדברינו הנ"ל, וגם עצם הבאור בענין זה הוא באור יקר. והא דאיתא במכות (ז' ע"ב) בבלי דעת פרט למתכוין הוא רק דעת ר' יהודה, וכמו דאיתא שם (דף ט' ע"ב) ור"י בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא, ומוכח דר"מ אינו סובר כן, ועייש"ה בתו' ד"ה ור"י, ובאור הענין הוא כן דהידיעה אם כי היא נחשבת למסובבת בערך הראי', אבל בכ"ז היא גם סבה לסבב הכוונה, דהלא רק ע"י שיודע ורואה יכול לכוין, וע"כ סובר ר"י דמשו"ה כתבה התורה בלשון ידיעה ולא בלשון ראי', משום דהיא נגבלת עם הכוונה ובאתה לשלול הכוונה מכל וכל, דאם הי' רק איזה כוונה, אז הגם דלא כיון אלי' ביחוד בכ"ז לא יחול עוד חיוב גלות, אבל ר"מ סובר דהידיעה היא על הידיעה הסתמית אשר היא באה מראי', וכתבה התורה בלשון זה להורות דאם רק נחסרה לו הידיעה, הגם דכפי מצבו בהכרח שתחסר לו הידיעה בכ"ז חייב גלות, ויש להאריך עוד. נחזור לעניינינו דעקר הכוונה שאמרו ואין מא"מ אלא לרבות הוא דמעקר הקרא מוכח כן, ובכ"ז שמשו בלשון זה מצד דהוא לשון חידותיי

ז) בסנהדרין (דף מ"ו ע"א) מ"ט [דסובר לרבות סו"מ] דאמר קרא וכי יהי' באיש חטא, איש ולא בן חטא מי שעל חטאו נהרג יצא בסו"מ שעל שום סופו נהרג הוי מא"מ, ואין מא"מ אלא לרבות, והכוונה הוא כן דבכל איש אין חיוב מיתה רק על החטא שמספיק אז לחייבו מצד עצם החטא ולא שנידון משום סופו, [והבא במחתרת אינו נידון מב"ד], ואולם בבן מצינו שנהרג מחטא כזה שאינו מעמיד בעצם החיוב ורק משום סופו והוא ענין של בסו"מ, וע"כ מתפרש הקרא דבאיש לא מצוייר ענין זה, רק שיהרג עבור חטאו ולא על שם סופו, וממילא הך דינא הוא רק בחטא כזה שהוא בעצמו מעמיד החיוב, אבל בבן מצוייר שיהרג גם בחטא שאינו נהרג מצד עצם החטא כפי ערכו בעת עשיתו, אלא גם ע"ש סופו, וממילא מוכח דבסו"מ נסקל ונתלה, וא"כ באמת מוכח זאת מקרא גופא, ובכ"ז אמרו בלשון דאין מא"מ אלא לרבות, אחרי דכפי צורה החיצונה נראה דמשני מעוטים יוצא ריבוי

והא דאמרו במגילה (דף כ"ג ע"ב) ובסנהדרין (דף ט"ו ע"א) מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה, חד לגופי' ואידך הוי מעוט אחר מעוט ואין מא"מ אלא לרבות, הענין הוא כן, דלולא שדרוש כהן אחד לא היתה להתורה להזכיר מלת כהן כלל, ומדהזכירה כהן מוכח דבעינן חד כהן, אולם מדהזכירה בכל פעם כהן ע"כ דלא כוונה דווקא על כהנים, דהא זאת נדע גם אם לא תזכיר אח"כ כהן דקאי על האיש שהזכירה מקודם, ובהכרח דהוא לשלול דהכא אינו דרוש האיש הזה האמור בתחלה, ואם היתה כתבה בסתמא היינו אומרים דהכוונה הוא על זה שהזכירה מקודם, וע"כ כתבה בכוון כהן להורות דהכא קאי על כוונה אחרת, ואחרי דזר וכהן לא הוי ניגוד בעצם דהלא משתווים בשם הכללי וגם הלא במקום דלא בעינן כהן לעיכובא, בכ"ז כהן לא גרע מזר, ע"כ הזכרת כהן מועלת לשלול מהכוונה הקודמת, דהכא לא הוי בדווקא, [דאם על הכוונה הקודמת לא היתה מזכירו עוד הפעם], ובזה יש מקום לומר דמשו"ה לא גדלה כ"כ הקושיא שהקשו שם ע"ז ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים ומסיימו ע"ז בלשון קשיא דמורה דלא הוי פליאה חזקה כ"כ ושיש למצא ע"ז ישוב, [ע' ב"ב (דף נ"ב ע"ב) ברשב"ם בד"ה קשיא], וגם לדינא פסקינן כן ולא קבלו הקושיא, והוא משום דבאמת י"ל דכולם לאו דווקא ואין בזה הכרח גדול, וע' בס' קשות מיושב מגילה (כ"ג ע"א), וע' טו"א שם במגילה, וע' בס' הכריתות בל"ב מדות (אות ג' ואות ד') ושם בלשון למודים (שער א' אות י"ב ואות י"ג) וביבין שמועה (כלל קמז), ובספרי הארכתי עוד בזה ובארתי מדוע לא נימא הכא דאחרי דכהן הוא לאו דווקא א"כ גם כהן ראשון לאו דווקא, והראיתי דהכא אין לומר כן, ואין כאן המקום להאריך יותר

הנח נתבאר לנו בע"ה הענין הזה הסתום והחתום, ואם כי יסודו בהררי קודש כי באין ספק אשר הכלל הזה נמסר מסיני והוא מן המדות המסורות, (וע' סנהדרין (דף מ"ו ע"א) ברש"י ד"ה ואין מא"מ שכתב וז"ל כלומר מדה הוא בתורה) בכ"ז בארתי במבא לספרי קנה המדות דיש לשום לב לראות מקומם בתורה ושלא יהי' כזרים וכסותרים לחוקי הבינה, ותו"ל כי עלה בידינו להסביר את הכלל הזה שלא יהי' כחוק בלי טעם, וכל זה בנוי על השורש הזה שדרכם הי' לדבר בלשון חדה וכמו שנתבאר באורך: