אורים גדולים עג

והנה לבד הפלא הכללי שיש בזה מצד הכלל של אין מא"מ אלא לרבות, יש בזה ביחוד פלא עצום הלא לא נאמרו במקום אחד כי בלא ראות הוא בפ' מסעי והאי בכלי דעת הוא בפ' שופטים במ"ת, וע"כ נ"ל דבאור הענין הוא כן, הראי' והידיעה בזה הם כסבות ומסובבים, דמהראי' תסובב הידיעה, דאם רואה לאיזה איש שבא אליו יודע ממנו ואם אינו רואהו אינו יודע ממנו ג"כ [במקום אשר לא תחול ידיעה משמיעה ומשארי הוכחות], וע"כ אם יש להאשים לפעמים לאיש המשגיח על איזה בית בזה שלא ידע מביאת האורח שם, תסוב האשמה רק על הראי' דנאשם בזה שלא ראה בבואו ובישיבתו שם, ואם רק יתן אמתלא מספקת על העדר ראיתו לא יאשם עוד על העדר הידיעה דמאין ידע, דהידיעה היא רק מסובב, וכל תנועות ושינויי המסובבים יש לחפשם בהסבות (באור ללמוד ה'), וגלות אם כשיושקף לענין חיוב מיתה יש לחשוב גלות לפטור דבעת שמתחייב גלות מתפטר ממיתה, אולם כשיושקף לערך פטור גמור מתחשב גלות לחיוב, ולזה אונס גמור פטור מגלות דאין בו צד סבת חיוב, דשוגג הוי אמצעי בין מזיד לאונס, מזיד הוי כמזיק בידים ואונס אין בו שום צד חוב, ושוגג יש בו חובת העדר ההשגחה, וכמו שנת' לענין שומרים (ביאור לשורש ט'), והנה הלשון של בלא ראות אפ"ל דהוא מבאר טעם סבת החיוב דכל חיוב יש לו סבה (למוד ה'), ואחרי דגלות הוי ג"כ חיוב יש לומר דיש לו ג"כ סבה, ע"כ י"ל דהתורה מבארת טעם סבת החיוב, דהוא משום שלא ראה, ולפי"ז יהי' מוכח דחיוב גלות יחול רק על מי שיש לו לראות, אבל סומא יתפטר מגלות אחרי כי אי אפשר לו לראות, אולם מזה שמצינו דבמקום אחד כתבה בתורה לענין חיוב גלות דהוא משום בבלי דעת, יש הכרח לומר דהתורה לא כוונה לציין טעם סבת החיוב רק עצם איכות החיוב, דלוא היתה כוונת התורה לבאר בזה טעם סבת החיוב, היתה מזכירה את הסבה מהעדר הידיעה היינו העדר הראי', דבזה י"ל דחייב שהי' לו לראות, אבל העדר הידיעה הוית תמיד ענין מסובב, וע"כ דהכוונה היא רק על עצם איכות החיוב דהתורה מבארת דבעת שאחד הרג אדם עפ"י העדר הידיעה חייב גלות ולא דברה כלל מהטעם, וא"כ י"ל דסומא ג"כ חייב [וי"ל דבכ"ז יש איזה סבה לחייבו, ואולי ההליכה גופא מספקת לסבב החיוב, כי אחרי שהוא סומא לא הי' לו ללכת בעצמו, אבל הכתוב הכא אינו מדבר מסבת טעם החיוב], וא"כ לפי"ז י"ל דמעומק פשטות הקרא של בבלי דעת, מוכח דיש לרבות סומא, ורק דהבטיאו את הריבוי הזה שמתגלה רק משני המקראות האלה, אשר כאו"א מהם נושא עליו גם צורת המעוט, ובכ"ז מתגלה משניהם ענין ריבוי בהלשון הקדום החידותיי אין מא"מ אלא לרבות

ויש להמתיק הדברים יותר למען לחזק יותר דברי הנ"ל, דהנה הלשון של בלא ראות ושל בבלי דעת, י"ל או שמציין טעם סבת החיוב, דמשו"ז חייב משום שלא ראה ומשום שלא ידע, או שמציין גדר החיוב בעצם, דכיון שלא ראה ולא ידע והרג נפש חייב, והכתוב אינו חודר בטעם הדבר, ונניח דיש לנו עתה ספק בהוראתם. והנה בכללי הספק וגדרי החקירות הארכתי בספרי וכתבתי דכל ספק יש לו שני גבולים ידועים ונקודה הנוטית, וכן בארתי דיש ספיקות שכוללים שלשה אופני ספיקות אם לצד זה אם לצד זה, או התכללות של שני הצדדים, והכא בנוגע להספק בהוראת הלשון הוי הספק מהספיקות האלה שיש בהם שלשה אופני הספיקות, א) אולי הוראתו, הצטיינות טעם סבת החיוב ואינו מקבל בשו"א הוראת גדר איכות החיוב, ולפי"ז לא יהי' מקום לחלק בין הלשון של בלא ראות להלשון של בבלי דעת, אחרי דהלשון אינו מקבל הוראה אחרת, , ע"כ י"ל דגם הלשון של בכלי דעת מתפרש על הצטיינות טעם סבת החיוב דהלא יש מקום לפרש גם הלשון הזה על הוראה זו. ב) אולי הוראתו הצטיינות גדר עצם החיוב ואינו מקבל הוראה אחרת ונימא אשר הלשון של בלא ראות מורה ג"כ ע"ז אחרי דכן הוא הוראתו העצמית. ג) אולי כולל הלשון שתי ההוראות דיש לפרשו על הצטיינות טעם סבת החיוב וכ"כ יש לפרשו על הצטיינות גדר עצם החיוב, ולפי"ז הי' מקום לחלק ולומר אשר כלא ראות מציין טעם סבת החיוב, והלשון בבלי דעת מציין גדר עצם החיוב. והנה אם נימא דיש הכרח בהוראת הלשון ואינו מקבל רק הוראה אחת אז לא היתה להתורה לכתוב שני מיני לשונות, דאחרי דבאמת יש בו רק הוראה אחת והתורה לא תכתוב משום ספק שיולד אצלנו שאינו כפי הוראת הלשון, ואולם אם נימא דבאמת יש בהלשון הזה שתי נטיות וא"כ י"ל אשר בלא ראות נוטה יותר להוראת הצטיינות טעם הסבה מהלשון בבלי דעת להצטיינות גדר עצם החיוב, ע"כ י"ל דבזה שהתורה כתבה בבלי דעת ואח"כ בלא ראות גלתה דיש בהלשון הזה שתי נטיות, ורק אלו כתבה בכלי דעת לחוד, הייתי אומר דיש בו רק נטי' אחת הכרחית על הצטיינות טעם סבת החיוב ואז הי' גם הלשון בבלי דעת מתבאר על הצטיינות טעם סבת החיוב, וע"כ כתבה גם בלא ראות להורות דיש בו שתי הוראות, וממילא יש להחליט דהלשון בבלי דעת מציין גדר עצם החיוב וחייב גם סומא, ומיושב מאד לשון הגמ' בנדרים (דף פ"ח ע"א) דמבארים שם ג"כ טעמא דר"מ ואמרו ר"מ סבר כתיב בבלי דעת כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא וא"א בלא ראות פרט לסומא מבלי דעת נפ"ל אלא ש"מ כלא ראות לרבות את הסומא, וכוונת הגמ' הזאת תתבאר ג"כ ע"ד הנ"ל כמו שכתבנו, דאם נימא דהלשון מציין רק טעם סבת החיוב א"כ מהלשון בבלי דעת הייתי אומר ג"כ כל דבר מידע וסומא לאו בר מידע הוא וע"כ יש לפוטרו, וע"כ מכריח דאם נימא אשר בלא ראות פרט לסומא, דיש הכרח בהלשון שמציין טעם סבת החיוב, א"כ מבלי דעת נפ"ל, דאם