אורים גדולים ע

לדעת מהמקום שנאמר שם, דהוא כלל גדול דכל ריבוי ומעוט מרבה וממעט איזה דבר מהענין שנאמר בו, וע"כ בזה שיש להמלים האלה מושג ריבוי או מעוט מצד תמונתם ותוארם, ממילא יש להם גם יחס עצמי ופרטי, ב) ריבויים ומעוטים סתמיים ומקומיים, יש כ"פ שמשתמשים בתיבות ואותיות לריבויים ומעוטים תיבות ואותיות כאלה שמצד עצמם אין בהם שום ציור ריבוי ומעוט, ורק במקום ההוא ביחוד נעשים לריבויים ומעוטים מצד שמיותרים, ומובן דאין להתיבות ואותיות האלה שום יחס [גם יחס כללי], עם הדבר שנתרבה או שנתמעט, וע"כ הראיתי דגם בתיבות האלה, שבהם הלא הותר להסגיר דבר שאין לו שום יחס להתיבה, בכ"ז גם בהם יש קץ וגבול עד כמה שיש להכניס בהם, והיא רק עד קצה האחרון, היינו דכוונה הפכיית מהוראת התיבה בעצמה אין להסגיר בשום אופן, וזהו שמצינו בפסחים (דף ק"ו ע"א) אין לי אלא ביום בלילה מנין, ת"ל זכור את יום השבת לקדשו והקשו שם ע"ז ותו בלילה מנין ת"ל זכור את יום תנא מחדר אלילה וקא נסיב לי' קרא דיממא, דאם אמנם שתיבת יום שנעשה פה לריבוי לא הוי מריבויים הרשומים והכוללים, דהוי רק ריבוי סתום ומקומיי, בכ"ז אין לומר שמצד יתורו יכיל כוונה הפכיית, וזהו גם מה שמצינו בב"ק (דף ס"ד ע"ב) דאמרו שם לרבות כל דבר מהיכא קמייתי לי' מכללא בתרא כללא גופא חיים כתיב בי', והוא ג"כ על כוונה הנ"ל, דאין לומר דמלת חיים המיותר יבא לרבות את מי שאינו בעל חיים, אחרי דהמלה הזאת מציירת תמיד תמונת החיים

ג) הן אמת, דלכאו' יש לסתור את הכלל הזה, דהנה ביבמות (דף ע') שקלו וטרו בדרשת ר"א דיליף דערל אינו אוכל בתרומה מג"ש דתושב ושכיר, ואמרו שם נאמר חושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף חושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו, ומדייקו שם ע"ז דבהכרח לומר דמופנה דאי לאו מופנה איכא למיפרך מה לפסח שכן חייבין עליו משום פגול נותר טמא כו', ומסקו דבאמת הוי מופנה, והיינו דבפסח מופנה, ומוכיחים דהוא מופנה משום דיש לדקדק האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אי נימא תושב ושכיר ממש, משום דהו"ל תושב ושכיר אפטר לי' מפסח, והא קיי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא דלא קני לי' ה"נ לא קני לי' רבי' אלא לאפנויי, והנה פשטות הדברים משמע דבאמת בפסח אוכל אלא דמה שכתוב דאינו אוכל בא רק לאפנויי ולהורות הלימוד דגז"ש, הרי דמצינו שהיתור כולל כוונה הפכיית. אמנם באמת מובן מאליו דהוא דחוק מאד, וגם אם נימא דבאמת לא מיירי כלל על פסח והוא רק על דרך אא"ע, ג"ז דחוק מאד דכבר בארתי בספרי, דכל אא"ע ג"כ יש לו איזה שייכות שם, דאל"כ לא יהי' מותאם עם חוקי שלימות היחס, ועיי"ש בתוס' ד"ה אלא לאפנויי שהערו בזה, אבל תירוצם דחוק ג"כ מאד, אמנם באמת י"ל דשם יש כוונה אחרת, ובאופן דלא יהי' שום סתירה משם לדברינו הנ"ל, דהנה מודעת דבמלת עבדים אם מעכבין יש מחלוקת במכילתא שם, ויש שם שתי נוסחאות בנוסחת המחלוקת והעקר הוא כהך גירסא דר"א סובר דאין מעכבין ור"ע סובר דמעכבין, וגם לפני רבותינו בעלי התו' הי' להם הך גירסא, עיי"ה יבמות (ע' ע"ב) תו' ד"ה אי מה פסח, והנה לר"א [דסובר דאין מעכבין] מתבאר הקרא כן, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו, היינו דאז יאכל העבד את הפסח, אבל כל עוד שלא נימול לא יאכל בו מצד דהוי ערל, ואולם העבד אשר הוא ברשותו יש לו לכופו, או שמוטל עליו גם לכופו בכדי שיאכל בפסח, וע"ז מסיים הקרא אבל תושב ושכיר אם הם ערלים לא יאכלו בו, כי הם באשר שאינם קנויים לו קנין הגוף לא ישמעו לו למול וגם אינו מוטל עליו כלל לכופם, ויכול להניח להם כך, וא"כ ממילא ישארו בערלותם ובאיסורם, ולא יאכלו אם הם ערלים, זהו באור הקרא לר"א. ואמנם אם כי הדין לעצמו הוא אמת וקיים, בכ"ז יש לדקדק בקרא זה, דהלא הוא מיותר לגמרי, ואין בו שום צורך דהלא זאת נדע מעצמנו דאם הם ערלים לא יאכלו בו, אחרי דכבר מבואר דערל אסור בפסח, וע"כ דיש לפרש הקרא באופן שיכלול בקרבו איזה למוד שלא יהי' מיותר, והיינו די"ל דמזה יהי' מקום ללמוד איזה למוד לענין תרומה, די"ל דכוונת הקרא הוא כן, דמשו"ה אמר הכא תושב ושכיר לא יאכל בו, משום דבכמה פרטים שווים הם דיני אכילת תרומה עם אכילת פסח, דבשניהם יש קדושה ובשניהם יש להזהר באכילתן, ואולם יש גם כמה דברים שאינם מתדמים בהם זל"ז, וכמו בפרט הזה דמעקרי ויסודי דיני אכילת תרומה הוא, כי כל מי שהוא קנין כספו של כהן ג"כ יאכל בתרומה, ומי שאינו קנין כספו לא יאכל, ובזה אינו מתדמה פסח לתרומה אחרי דלפסח לא נבחר שבט מיוחד, וכל איש מישראל מחוייב וראוי לאכל פסח, וע"כ לא יחול בענין אכילת פסח ההבדל אם הוא קנין כספו או לא, וי"ל אחרי דבכלל מקבלים פסח ותרומה דמיון והשתוות, ע"כ כתבה התורה דגם בפרט של תושב ושכיר יש לצייר דמיון בין פסח לתרומה, אם כי הוא רק דמיון חיצוני והוא רק כמו ע"ד ההשאלה, והיינו דתושב ושכיר לא יאכל בפסח כמו בתרומה והיינו אם הם ערלים, ומצד דבתושב ושכיר שהם אנשים קלי הערך יכול להיות שיהיו ערלים מצד עצמם, והאדון ג"כ אינו יכול לתקנם בזה, אחרי כי אין בידו לכופם, א"כ ממילא ישארו ערלים ולא יאכלו, ולפי"ז עצם הדין מתאמת ורק דבכ"ז הם מיותרים, ע"ז באה הקבלה כי מורים על גז"ש ללמד דערל אסור בתרומה, דעי"ז תתיישב יותר הגז"ש דעקרה בנוי' גם על ההשתוות שיש ביניהם, וע"כ אחרי שמשתווים בזה גופא בדיני